>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


דאגה של אימא


12/10/2015
מאת: מערכת מורשת
ראיון אישי עם טלי בן ישי, אמה של רותי פוגל הי"ד בעקבות האסון הנורא של הזוג הנקין שמחזיר אותה 4 וחצי שנים לאחור אל הטרגדיה המדממת של משפחת פוגל


ומה יהא על הילדים? זאת שאלה שגם נעמה הנקין הי"ד העזה לשאול. שאלה של אימא. אספנו הרבה רגישות וזהירות ושאלנו גם אנחנו: האם צריך להתכונן למוות? לכתוב צוואה? לבטח את עצמנו? להכין ירושה? ומה עושים כאשר, לא עלינו, השחוּר מגיע לפתחנו? כיצד מסבירים לילד שהנורא מכול קרה? ואיך מחליטים אצל מי הילדים יישארו?
 
כתבתה של רות עזריה, למגזין הנשים "פנימה" שיראה אור השבוע.
 
את טלי בן ישי אני פוגשת באסרו חג, כשכל בני הבית עסוקים בפירוק הסוכה. נורמליות. המילה הזאת תחזור על עצמה במשך כל הריאיון. נורמליות עד כמה שאפשר. "חיי היומיום כל כך דורשים שזה טוב - ריפוי בעיסוק כל הזמן", היא פותחת.
לפני ארבע וחצי שנים, כשמחבלים חדרו לבית של משפחת פוגל באיתמר ורצחו את בתה של טלי, רותי, חתנה אודי ושלושת ילדיהם, טלי החליטה באופן כמעט מיידי שהיא לוקחת את שלושת הילדים ששרדו תת חסותה.
האסון שאירע במשפחת הנקין לא מחזיר אותם למה שקרה להם, פשוט כי הם עדיין חווים זאת בכל רגע. "אנחנו כל הזמן שם. אין שנייה שאני לא שם. זה גורם לחיבור וכאב מאוד גדול כשאתה חושב על המשפחות שהולכות לעבור את הכאב העצום הזה, את הסיוט הזה. את הילדים שכל החיים שלהם משתנים".
איך את מרגישה בתקופה הזאת?
"אני אישית, עם כל מה שקורה, מרגישה בעיקר כעס. דם יהודי ממש הפקר, משפחות נהרסות ואתה מרגיש שאין שינוי. אמנם אנחנו מודעים לכך שיש לנו מדינה, אבל לעומת הכוח שיש לנו - מדינה ריבונית וצבא ענק וחזק - אני חושבת שכשהדעות לא מסודרות אז אנחנו משלמים מחיר כבד מאוד".
איך יש לך את הכוח גם לדאוג לילדים באופן פרטי וגם לכלל, כמו שפעלת נגד שחרור המחבלים?
"זה רק התקופה הזאת שהרגשתי צורך לפעול. באופן כללי אני ממש לא פעילה. אני באופיי עם המשפחה והנכדים. אני לא מרגישה שיש לי את הכוחות. אני חושבת שכל הכוחות צריכים להיות מכוונים לשקם שברים והריסות, ואם בזה הצלחתי אז בשבילי זה הניצחון הכי גדול.
"עם כל הכאב המטורף הזה אני רואה ברכה. אנחנו רואים את הילדים גדלים בנורמליות. בשבילי זו המילה הכי משמעותית. כי אפשר לגמרי לחשוב שעם מה שקרה לנו זה לא יהיה כך. הילדים עטופים ואוהבים אותם בצורה בלתי רגילה. בשבילי זה הניצחון הכי גדול. ניצחון של חיים".
איך מגדלים אותם בנורמליות? לא מדברים על הפיגוע?
"לא, ממש לא. אנחנו גם לא מדברים על פוליטיקה בבית, אולי קצת כמו כל אחד. אבל יחד עם זאת אנחנו מגדלים אותם כך שהם יודעים מה שהיה. האחים וההורים שלהם נמצאים איתנו כל שנייה בבית. אנחנו צוחקים על מה הם היו עושים או לא עושים. הם לא איתנו פיזית, אבל הם כל הזמן מעלינו".
ישי הקטן קורא לטלי אימא, אך הוא יודע שיש אימא ויש אימא רותי. "פעם", מדגימה טלי את התמימות והטבעיות, "הוא שאל אותי: 'כשתהיה תחיית המתים מי תהיה אימא שלי, את או אימא רותי?', אז עניתי לו 'שתינו', אז הוא חשב ככה ואמר: 'זה טוב, כי אם יש אימא אחת עסוקה אז השנייה תוכל לטפל בי'.
"אנחנו מוצאים את ההרמוניה בכאב. אנחנו חיים את זה. הכאב יחד עם הצחוק ועוצמות חיים הפכו להיות נחלתנו".
 
ילדים בצל טרור
ד"ר יוכי סימן-טוב, מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ, משבר וחירום שפ"י משרד החינוך, עסוקה מאוד לצערנו בימים אלה. אני תופסת אותה רגע לפני שהיא נוסעת לעיר העתיקה בירושלים כדי לדבר שם עם בני הקהילה אחרי הרצח הנורא של הרב נחמיה לביא ואהרן בניטה.
לפני שהיא עונה לשאלותינו הקשות, חשוב לה להדגיש שהנושא רגיש ויש לבחון כל מקרה לגופו ואין בדברים אלה שום המלצה גורפת.
איך מספרים לילדים כל כך רכים שהיו עכשיו בפיגוע בעצמם על מצבם הטראגי?
"כמבוגרים, קשה לנו מאוד לחשוף ילד למציאות קשה ולרוע שבעולם. יחד עם זאת, אנחנו מחויבים לספר לילד שהתייתם על מצבו - וגם לחבריו על מצבו של החבר, כי אי אפשר למנוע מהמידע שיזרום, במיוחד היום, ועדיף שאדם קרוב ימסור את המידע בצורה אחראית.
"חשוב ביותר שהידיעה תימסר על ידי אדם שקרוב ביותר לילד: סבא, סבתא, דוד או דודה, תוך כדי חיבוק של הילד ושמירה על קשר עין קרוב. רצוי למסור את הידיעה בנפרד לכל ילד, בהתאם לגילו ולרמת הבנתו, ויש להשתמש במילים המפורשות 'נפטר' או 'מת'. חשוב לאפשר לו לשאול שאלות. מאוד חשוב לילד צעיר לדעת שיש מי שידאג לו ולצרכיו. אפשר להגיד משהו כמו: 'אנחנו צריכים לספר לך משהו מאוד עצוב... אתה יודע שהיה פיגוע/ היית ב... בזמן הפיגוע וראית ש... נפגעו. לצערנו בין הנפגעים היו... והרופאים לא הצליחו להציל אותם. הם נפטרו...'.
"לא נורא אם המבוגרים דומעים ואף קצת בוכים ליד הילדים, אבל חשוב לא לחשוף אותם לסערת רגשות חזקה, ועדיף שמוסר ההודעה יהיה אדם שמסוגל לווסת את רגשותיו בעת ההודעה".
האם רצוי שהילדים ישתתפו בלוויה?
"חשוב, אבל לא מכריחים. רצוי שיהיו מבוגרים משמעותיים להם שיהיו צמודים אליהם ויעמדו איתם מעט מרחוק. יש להסביר לילדים מהי הלוויה (ילדים צעירים עשויים לשאול האם לא כואב לו, קר לו וכדומה, ויש לענות תשובה ישירה וכנה), ולומר שכדאי שהם יבואו להיפרד מ..., אבל אין להכריח ילד לבוא, גם כשהוא בוגר יותר. כדאי לנסות לשכנע, עקב חד-פעמיותו של האירוע, אבל כאמור אין להכריח".
האם מעודדים אותם לדבר על מה שראו או להפך, להדחיק?
"כאשר הילדים היו בעת הפיגוע, הכרחי לאפשר להם לספר למבוגרים אחראים (כנ"ל עם מתבגרים) שוב ושוב את מה שראו, עד כמה שניתן. החזרה על הסיפור מצד אחד כואבת מאוד ומצד שני מאפשרת עיבוד והפחתת-מה של הרגישות מן הסיפור. זהו אחד העקרונות של ימי השבעה היהודיים, והם אומצו בחום על ידי המטפלים בטראומה. הטיפולים המוצלחים בהפרעה הפוסט-טראומטית הם אלו שמאפשרים לספר את הסיפור, מבלי לחוש שוב את החוויה בצורה משתקת שגורמת לאותן תחושות ואף להימנעות מפעילות.
"כמובן, אין להכריח את הילד לספר כאשר הוא מסרב", היא מדגישה, "אלא לאפשר לו תנאים טובים לדבר ולשתף. בכל מקרה של ילד שנחשף לאירוע הנורא שבו איבד את הוריו, מומלץ לאפשר טיפול מקצועי. ילדים צעירים עשויים להיעזר מאוד בתרפיות בהבעה ויצירה - משחק, מוזיקה או אמנות".
מהי תגובה נורמלית של הילדים? האם שינה היא מעין בריחה מהמציאות הנוראה?
"ילדים שחוו אובדן או היו עדים לאירועים קשים, מגיבים במגוון דרכים. יש כאלה שישתקו למשך שעות או יישנו, יש ילדים צעירים שכמה דקות אחרי ההודעה יבקשו ללכת לחברים או לפינת המשחקים שלהם ויהיו שיגיבו בכעס או בהתפרצות רגשית. כל קשת התגובות היא נורמלית. מה שנחוץ לילד הוא שהמבוגרים מסביב לא ידחיקו ויחשבו ש'הוא בסדר' או 'הוא חזק', אלא יבינו שזו הדרך שלו להתמודד כרגע, אבל הם צריכים לאפשר לו לשנות כיוון כשירצה. מאוד לא רצוי להדחיק כמשפחה ולא לדבר כלל על אלו שאינם. להפך, הדיבור, איסוף התמונות וכתיבת זיכרונות מנכיחים את הנפטרים בחייהם של הילדים והם זקוקים לכך מאוד, גם אם בזמנים מסוימים הם מתנהגים כאילו איבדו עניין".
 
לתפוס צד/בלי שום התלבטות
"במקרים שבהם שני ההורים נפטרו או חלילה נרצחו, עולה השאלה הכואבת היכן עדיף שישהו", מציינת ד"ר סימן טוב. "חשוב מאוד שהמשפחות הנותרות יאמרו לילדים מהר ככל האפשר מהי ההחלטה. מקרים כאלה דורשים כוחות נפש אדירים לבחון מהו המקום שבו הילדים ירגישו הכי בבית, ומי הן הדמויות שמסוגלות לגדל ילדים, הן פיזית והן נפשית".
טלי, יכולת לבחור שמישהו אחר יטפל בהם. זה היה לך כל כך ברור שאתם תטפלו בהם?
"בהתחלה לא הבנתי מה קורה. לא הבנתי שנשארו ילדים יתומים. רק יום אחרי, אולי בלוויה, הבנתי מה קורה ואמרתי לבן שלי: הילדים נשארים פה, אצלי. והוא הבין כמה אני נחרצת. הברכה הגדולה היא שלא התעוררו ויכוחים ושההורים של אודי, היקרים והמקסימים, משפחת פוגל, הרגישו שזה בסדר ושזה מתאים. לא היה שום ויכוח. לי זה היה ברור כשמש. לא היה לי פירור או נקודה של התלבטות שהילדים צריכים להיות אצלי. בחיים לא היו לי הרבה ודאויות כמו הוודאות הזאת: הילדים יגדלו אצלי. והילדים בצורה טבעית חיים פה, זו ברכה בכאב הגדול".
יכול להיות שזה גם בגלל שאת האימא של האימא?
"אני חושבת שכן. זה אולי לא כך אצל כולם, זה לא חוק. אבל בדרך כלל, ואצלי בפרט, היה קשר חזק של אם ובת. רותי היא הבת הראשונה שלי. כשהיא התחתנה הייתי אימא צעירה והיינו קרובות ושותפות וזה היה לי מאוד פשוט שהילדים יהיו אצלי".
ובכל זאת, את לא אישה צעירה, ולרדוף אחרי ילד בן שנתיים זה לא קל.
"שום דבר לא קל, אבל אני מהר מאוד הבנתי שאין לי את הלוקסוס לשכב במיטה ולהגיד 'תעזבו אותי, אני רוצה לגמור עםה חיים'. האמת היא שאני רציתי לגמור, אבל לא נתנו לי... ידעתי שהילדים פה, ומספיק מה שהם עברו. אני חייבת לתת להם את הכי טוב שאני מסוגלת. אמרתי לקב"ה: 'אתה שלחת לי את זה, אתה תיתן לי את הכוחות'. אבל המשימה הזאת כשאני אובדת עצות, גם קשיים מבחינה טכנית וגם מבחינה נפשית, אני אומרת לו: 'הם שלך, הם לא שלי, אתה השחקן הראשי בכל הסיפור הזה'. והתפילות האלה לא חוזרות ריקם".

איך מטפלים בטראומה?
"תראי, כל מקרה לחוד. אני לא מרגישה שהיינו צריכים לטפל בדברים חריגים, אני גם לא רוצה לחזור למה שקרה באותו ערב, וגם נפש של כל ילד וילד היא שונה. אם אני רואה משהו שהוא אקוטי אז אנחנו מטפלים, ואנחנו כמובן כל הזמן עם יד על הדופק. מההתחלה הדהדו לי הדברים של הרב קוק, ששני הדברים הכי חשובים הם אהבה ואמונה. ואם יש את שניהם, אפשר להתגבר על המון דברים. האהבה שלי לילדים האלה נשפכת בכמויות".
הילדים שמעו על הפיגוע של משפחת הנקין?
"בוודאי. אבל אני בודקת בצורה טבעית האם הם בסדר, ואני רואה שהם בסדר. הם לא נכנסים למקום שהם לא מתפקדים. וכשאני שואלת את אחד מהילדים 'נו, כולם דואגים איך אתם', אז אחד אומר לי: 'סבתאל'ה, אני בסדר'. ואני שוב שואלת: 'זה מעורר אותך?', והוא עונה: 'סבתאל'ה, אני בסדר!'. הוא כאילו אומר לי באיזה שהוא מקום: תסמכי על הכוחות שלי. אז אני נרגעת. אני גם רואה שהילד מתפקד, לומד, ישן, אוכל. הכאב בפנים - אף אחד לא יוכל להסיר אותו. נכון, היינו רוצים אחרת, אבל זו המציאות שלו, ועם כל הכאב וההתמודדות אני רואה שהילדים נורמליים".
הייתה מחשבה ללכת לניחום אבלים?
"אנחנו אנשים מבוגרים. נלך כמובן לנחם, אבל הילדים לא. אני - מללכת לשבעה יוצאת מפורקת. אני לא רוצה שהילדים האלה יהיו מפורקים. אני רוצה שיהיו להם כוחות בשביל להמשיך לחיות. אפילו אם אני צריכה לשים את החדשות בצד, העיקר שהילדים האלה יהיו בריאים בנפשם כדי שיוכלו לגדל משפחות. כל היתר לא חשוב.
מה זה נורמלי? האם צריך לרחם עליהם או לוותר להם?
"ממש לא. אלה ילדים שצריכים ללכת ולצאת עם חברים שלהם, לצחוק כמה שאפשר. בלי שיצביעו עליהם. צריך להתייחס אליהם בצורה רגילה.
"יום אחד, מעט זמן אחרי שזה קרה, הלכתי לניחום אבלים ומישהי שהגיעה לנחם אמרה לי: 'תשמעי, אני הבת של כך וכך, ואני חייבת לומר לך: הדבר שהכי הרס אותי בעולם זה שכל הזמן ויתרו לי. ויתרו לי על לעזור בבית, ויתרו לי על ללמוד כי אמרו עליי שאני יתומה מסכנה. עכשיו אני אימא, ואני משלמת את המחיר... אם את רוצה לעזור לנכדים שלך - אל תוותרי להם על כלום. תתייחסי אליהם כאל ילדים רגילים'.
"גם לגננות ולמורים אמרתי: 'תתנהגו איתם רגיל. אתה גומר אותם אם אתה מרחם עליהם. למרות שאני סבתא, אני כמובן מגדלת אותם עם יותר אהבה והענקה ממה שגידלתי את הילדים שלי, אבל לא מתוך רחמנות. הילד לא רוצה את הרחמים האלה, אלא למצוא את הכוחות ולהראות לעולם שיש לנו כוחות, עם כל הכאב".
ושאלות אמוניות?
"אני אישה מאמינה, ואני חושבת שאם הקב"ה שלח לנו ניסיון כל כך גדול ואין לי מושג למה, אז אני רוצה להרים את הכפפה ולהצליח במשימה המטורפת הזאת. ויש דברים שאנחנו לא מבינים, כמו המשל של הרב סולובייצ'יק. שמתאר תמונה רקומה משני צדיה – הצד היפה והצד השני הלא ברור. אני משתדלת, וזה לא תמיד קל, ובוודאי אנחנו בני אדם, להרים את המבט.
"אנחנו יכולים להתפלל לכוחות עם הניסיון הכל כך גדול הזה. יש קורבנות בדרך. אני לא מאמינה שהילדים שלנו הלכו סתם. הם נבחרו למשימה גדולה כמו משפחת הנקין, ואנחנו המשפחות הקרובות, וכל עם ישראל שותפים למשימה הגדולה הזאת. זה מה שנותן לי אפשרות לפעול מה שאני צריכה לפעול עם הילדים ולא להתפרק.
"אני אומרת לקב"ה: אתה נתת לנו ייעוד כל כך רציני, אבל עם כל הקושי לא היינו מחליפים. לא מחליפים עם ולא מחליפים תקופה. כשרותי שלי הייתה בנצרים אמרתי לה: 'רותי, כשאני גידלתי אתכם הרגשתי ביטחון ואת מגדלת ילדים עם כל הסכנות, ואז היא אמרה לי: 'אימא, לא הייתי מחליפה את הדור הזה שאנחנו חיים באף דור אחר'. ואני יכולה להגיד את אותם הדברים, למרות המחיר הכל כך כבד. זה המחיר שאנחנו צרכים לשלם. אנחנו יודעים שבסוף יהיה בסדר".
"אחרי ארבע וחצי שנים אני מסוגלת לראות גם את החסד שבדין", מציינת טלי. "לפני כן לא הייתי מסוגלת, ראיתי רק את המכה הגדולה. היום אני רואה שהילדים מאוזנים ומדהימים, וזה באמת לא מובן מאליו להמשיך עם אבל נורא שכזה, ואצלנו זה פי חמישה. אמנם הבית לא קיים, והם כבר לא איתנו, אבל", היא מיד מוסיפה, "הם מאוד קיימים. ההתמודדות היא התמודדות. לבנו עם משפחת הנקין ועם הילדים, ויחד עם הכאב שלעולם לא יכול להירפא. לעולם. הזמן ממש לא גורם לפחות כאב, במיוחד לא עם נשמות כל כך גדולות".
 
צוואה בעד ונגד
בעקבות מותם של הורים בפיגועים פגשנו בעבר, ואנו פוגשים גם היום, אנשים שמרגישים צורך לכתוב צוואה, למקרה שחלילה ילכו לעולמם כשהם צעירים. "אישית, נראה שאין בכך בעיה, כאשר אדם עושה זאת בעיניים פקוחות ומתוך הבנה שאין אדם יודע את יומו", מסבירה ד"ר סימן טוב. "אני גדלתי על סיפורו של הרב בהר"ן זצ"ל, שסיפר על סבתו שלפני נישואיה דאגה לקנות תכריכים וסבון כשר ושמה אותם בארגז מתחת למיטתה. הוא תמיד סיפר זאת כדוגמה ל'ותשחק ליום אחרון'. אבל אם כתיבת הצוואה באה מתוך חרדה מתמדת שפוגעת בחיי היומיום, כדאי לקבל סיוע מקצועי. חרדה כזו איננה מועילה והיא בוודאי עוברת לילדים, גם אם לא נאמר דבר.
"חשוב לדעת שהביטוח הלאומי מאפשר טיפול מקצועי חינם וללא צורך בהכרה בנכות לאנשים שנחשפו לאירוע טרור, גם כאשר לא חוו אובדן של אדם קרוב. חשוב לגשת למרפאה ולהודיע על החשיפה לפיגוע ולקבל אישור רפואי על כך".
לסיום אומרת ד"ר סימן טוב: "נזכור שעם כל הכאב, הצער והזעזוע, לאנשים ולילדים יש כוחות החלמה מופלאים. תהליך האבל הוא קשה וכואב עד מאוד, אך תמיד יש לזכור שרובם יתאוששו בע"ה. תפקיד המשפחה, החברים והחברה כולה הוא לחבק, להיות איתם לאורך זמן, להתעניין, לאהוב ולהראות אכפתיות אמיתית, ודיין אלמנות ואבי יתומים יהיה איתם וייתן לכולם את הכוח להתמודד, להתאושש ולצמוח".
 
נעמה הנקין היד
נעמה הנקין הי"ד בברית המילה של בנה הקטן. צילום: יגיל הנקין
 
יחד כל הדרך/דאגה כלכלית ללא נודע
הפוסט של נעמה צמרר רבות מאיתנו. ביקשנו מהרב הלל הורביץ שיסביר לנו מהי קרן יחד שאליה בחרה משפחת הנקין להצטרף, ואיך נוכל לדאוג לעתיד ילדינו תוך כדי נתינה. שלא נדע
 
מאז הרצח של משפחת הנקין, נרשמו מאות פניות לקרן יחד. הפוסט שפרסמה נעמה הנקין בפייסבוק לפני כשנה וחצי כנראה עשה את שלו. הרב הלל הורביץ מתפנה לשיחה קצרה בנושא. את קרן יחד הוא הקים לפני כשנה וחצי, בזמן שבו כתבה נעמה את הפוסט המדובר.
איך זה עובד?
"במקרה של פטירה של אחד מחברי הקהילה נגבים עשרה שקלים בלבד בעבור כל יתום שהשאיר אחריו הנפטר, מכל משפחה בקרן. היתומים יזכו לקבל סכום של עד 150,000 שקלים, ובכך יוקל להם בהמשך דרכם כבוגרים. הכסף מועבר לחשבון בנק שנפתח בתוך העמותה על מנת שיישמר ליתומים ולא יושקע או יעבור למקומות אחרים. בנוסף לכך, הגבייה החודשית מכל משפחה שחברה בקרן לא תעלה על 60 שקלים. במקרה שלא תהיה פטירה לא ייגבה כסף כלל".
מהיכן לקחתם את הרעיון?
"את הבסיס של הרעיון לקחנו דווקא מהעולם החרדי, שם יש מודעות גדולה לקהילה ולעזרה הדדית", מסביר הרב הורוביץ. "אבל נאלצנו לשפץ ולשדרג את המודל על מנת שיהיה רלוונטי לכלל האוכלוסייה ויוכל לקבל תוקף חוקי".
הקרן הציבה לעצמה, עם הקמתה, מטרה ליצור קהילה המונה 15 אלף משפחות לפחות. לאחרונה עברה הקרן את היעד שהציבה לעצמה, וכעת חברות בה 15,324 משפחות והיד עוד נטויה.
נעמה כתבה בפייסבוק, אחרי תקופה ביטחונית לא פשוטה, שהיא חוששת לעתיד.
הפוסט של נעמה בפייסבוק
"ברור. זו דוגמה למשפחה צעירה שעדיין אין להם את הביטחון הכלכלי ושאין להם הורים שהם בעלי הון. אני מעריך שעבר לה בראש שהיא צריכה לדאוג לילדים והיא לא יודעת מה ילד יום. הייתה לה משפחה, ולעשות ביטוח חיים זה לא קל בתחילת הדרך. אמנם יש חובה לעשות ביטוח חיים של המשכנתא, כמו שהיא כתבה, אבל עדיין זה לא מספיק. צריך להבין שזו אחריות למשפחה אבל גם לקהילה, כדי לא ייפול עליה העול של טיפול ביתומים".
כשהרב הורביץ הקים את הקרן, הוא חשב גם על מצב שבו שני בני הזוג נפטרים או נרצחים. כתושב ההתיישבות היהודית בחברון, הוא הכיר את הרב אלי ודינה הורביץ מקריית ארבע (אין קשר משפחתי), שנרצחו בערב שבת, עוד זוג הורים שהותיר אחריו תהום של יתמות ועצב. "בתקנון שלנו יש תקנה כזו לצערנו. דנו בזה בהנהלה. הרעיון בקרן יחד הוא שהסכום הוא מדויק לכל יתום, אין שום הבדל מה סיבת הפטירה של ההורים או מה מצבם הכלכלי, אם הם נתמכים ממקור אחר או לא".
רוב האנשים מצטרפים לקרן בגלל ה"ביטוח" או בגלל החסד והנתינה כצדקה?
"הרבה מאוד אנשים אמרו שזה לא יצליח כי לאנשים בציבור שלנו יש ביטוחים שונים ומגוונים. אבל אני אמרתי לאנשים שאם נדבר על נקודת החסד ועל הערבות ההדדית של הקהילות זה מה שיתפוס, ובאמת אנחנו מדגישים את הנקודה הזאת. לרוב האנשים אין כסף. העזרה הזאת היא בעיקר לאנשים הצעירים שעוד לא התבססו, ובמקרה של פטירה המשפחה תקבל סכום מועט. זה לא יספיק לשוטף ולעתיד לבוא בוודאי שלא".
גם אדם עם ביטוח יכול ליהנות מקרן יחד, משום שהמטרה כאן היא דאגה לעתיד הילדים. במקרים חריגים הקרן פונה לארגון 'מקימי' כדי לדאוג לצרכים השוטפים של המשפחה, ואם יש צורך לוקחים חלק מהכסף שהוקדש לגיל צעיר יותר.
הדיסקרטיות שבה מופעלת הקרן מעוררת הערכה. המשפחות מקבלות את הכסף בכבוד ובהגינות בלי דפים צבעוניים עם תמונות יתומים וכותרות זועקות שמחולקים בבתי הכנסת. "לצערנו אחד עשר מקרים של פטירה אירעו השנה, מתוך יותר משלושים אלף אנשים שתומכים ביתומים שלהם".
 
כתבתה של רות עזריה, למגזין הנשים "פנימה" שיראה אור השבוע.
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על דאגה של אימא
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines