>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


על הקושי לסלוח


21/09/2015
חגים: יום כיפור
מאת: רקפת ברכה
לפעמים האדם כבר רוצה לסלוח, אך משהו פנימי ממאן להרפות. מדוע זה קורה ומדוע גם ה`, ``אדון הסליחות``, התקשה לסלוח לבני ישראל?


קשה לי לסלוח, אני מודה. בעיקר לעצמי, אבל גם לאנשים אחרים. אולי זה לא הכי אלגנטי לומר את זה, אבל זו האמת.
מה לא למדתי על כמה שחוסר סלחנות זה דבר הרסני. בשיטת ימימה אומרים שהכשל האמיתי הוא לא הכעס, אלא זה שהאדם לא מקבל את עצמו כטועה. ובאמת, כשאני מביטה לאחור אני רואה שהכעס והסירוב לקבל את המציאות, הפכו לרוב את הטעות או הכשל להרבה יותר גרועים. אז אולי היום הפכתי לקצת יותר מודעת, אבל כמו מכורה לסם, אני תמיד חייבת לחזור ולחשוב- 'למה עשיתי ככה', ו'אם זה היה קורה אחרת', דבר ששוב מעורר את הכעס מתרדמתו.
הקושי לסלוח
לא מזמן קראתי את היומנים של יהודית מונטיפיורי מהמאה ה-19. היא ובעלה, משה מונטיפיורי, היו כידוע בעלי הון שפעלו רבות למען הקהילות היהודיות והישוב בארץ ישראל, בימים בהם 'ארץ הקודש' לא עניינה בערך את אף אחד. חייהם יכלו וודאי להיות מושלמים, אך למגינת ליבם הם לא זכו לילדים משלהם. מה שהפליא אותי הוא שביומניה אין ולו שמץ מרמור, תסכול או כעס על הדבר. היא לא האשימה- לא את עצמה, לא את בעלה ולא את אלוהים. להיפך. כל כתביה מלאי הכרת תודה לה' ובכלל. גם הכתבים של בעלה מחזקים רושם זה על אישיותה ועולה מהם שהחיים לצידה היו חוויה מעצימה ומרוממת. מדבריו עולה שאמנם היה בה כאב, אך היא תמיד שמרה אותו בליבה וידעה איך להתנהל איתו. זה גרם לי לחשוב איך אפשר להגיע לדרגה הזו.
חזרתי לספר שמות, פרשת כי תישא, המקום בו מופיעות לראשונה יג' מידות הרחמים, לאחר חטא העגל. וראיתי (לנחמתי) שגם הקב"ה, 'אדון הסליחות', התקשה לסלוח. ולא רק התקשה, אלא שנראה שבנסיבות האלו הוא פשוט לא יכל. בכלל, נראה שאם משה לא היה נשכב על הגדר למען בנ"י, הם היו הופכים לחלק מההיסטוריה. זה דיי מוזר כשחושבים על זה- אם הקב"ה מלא רחמים מדוע הוא לא סלח לבנ"י ישר? או אחרי שהם הביעו חרטה? או לפחות אחרי שבני לוי הרגו 3000 איש מאחיהם? מה המסר של הדברים? יתכן והכתוב מנסה להראות כי לא תתכן מחילה שלמה במקום בו קיימת עדיין עבודה זרה או השפעותיה, והכעס הוא מה שהאדם מביא על עצמו כשהוא עובד עבודה זרה.
 
חז"ל אמרו ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" ו"כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו". האמת שאף פעם לא הרגשתי שהבנתי עד הסוף את הקשר בין הכעס לעבודה זרה. הבעיה גם כשאתה כועס ונזכר במשפטים האלו, שהם רק מחלישים אותך עוד יותר. נוסף לסיבה שאתה כועס בגינה, עכשיו גם כל מיני גיהינום שולטים בך. יופי, מעודד....

אבל כשחזרתי לפרק הבנתי שהכעס הוא לא באמת העבודה זרה. הוא תוצאה של העבודה הזרה. כשיש כעס, סימן שהחשיבה/ המעשה שקדמו לכעס הם כאלו שיש בהם עז'. הכעס של הקב"ה נגרם מהפער בין הקדושה האלוקית לנחיתות העבודה הזרה- הפער בין שני אלו יצר התנגשות שהבעירה את הכעס. גם כשאדם עובד ע"ז יש התנגשות בין נשמתו, חלק אלוה ממעל, לנחיתות של הנפש שעובדת ע"ז. הפער הזה גורם לו לכעוס.
כשבנ"י חטאו בחטא העגל הם עברו למעשה על שני לאווים- "לא יהיה לך אלוהים אחרים" ו"לא תעשה לך פסל, וכל תמונה". מה הכוונה ב'אלוהים אחרים'? הכוונה שהאדם נותן כוח לדבר שאין בו. בנ"י שעבדו את העגל, נתנו בגלל חולשתם ופחדם כוח לדבר ריק. הרי העגל כמובן לא באמת הוציא אותם ממצרים כפי שאמרו. אבל הם היו חלשים ומפוחדים ולכן סיפרו לעצמם שקרים.
גם אם אני למשל חושבת שהייתי צריכה לנהוג אחרת בסיטואציה מסוימת, אבל מצד האמת לא באמת היה בי כוח לפעול אחרת, אני עובדת דבר שאין בי. נותנת כוח לדבר שאינו קיים. דבר זה יוצר כעס. אותו הדבר אם אני חושבת שמישהו אחר היה צריך לפעול אחרת, או שהמציאות הייתה צריכה להיות אחרת- גם כאן אני מייחסת למישהו/משהו כוח שלא קיים, ומתעלמת מהכוח האמיתי הקיים במציאות.
ב'פסל ותמונה' על האדם לבדוק היכן הוא משעבד את עצמו ליעד נוקשה שלא מתפתח ואין בו חיים. היכן הוא מנסה בכוח להיות מה שהוא לא. עבודת הפסל והתמונה גם היא יוצרת באדם כעס, משום שיש פער בינה לבין הנשמה שמטבעה חיה ושואפת מעלה.
מכאן שהכעס קורא לאדם לעבודת בירור- היכן הוא עובד עבודה זרה. על מנת להגיע למחילה על האדם לעבוד בשני נתיבים במקביל- רגשי ומעשי. בנתיב הרגשי על האדם לעורר בקרבו את רגש הרחמים. זאת עושה משה כשהוא פונה לה' באומרו "למה יאמרו מצרים לאמור, ברעה הוציאה להרוג אותם בהרים ולכלותם...", "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך...". בנתיב המעשי על האדם לעבור תהליך שתחילתו בביעור העבודה הזרה וסופו בשינוי פנימי ומהותי.
 
משה שובר את הלוחות ושורף את העגל שעשו בני ישראל. כלומר- יש פה תהליך של שבירת הקיים וביעור העבודה הזרה. לאחר מכן כעסו של הקב"ה נחלש, אך הוא עדיין לא סלח! בשלב הבא הקב"ה אומר למשה שישלח במקומו מלאך שילחם עבורם ויכניס אותם לארץ, אך הוא עצמו לא יוכל לעשות זאת "פן אכלך בדרך" . בנ"י שומעים זאת ומתאבלים "איש עדיו עליו" . ואז קורה דבר מעניין. הקב"ה אומר למשה לומר לבנ"י "אתם עם קשה עורף. רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך. ועתה הורד עדיך מעליך, ואדעה, מה אעשה לך. ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב" . העדיים, על פי הפירוש, אלו הכתרים של "נעשה ונשמע" שבנ"י קיבלו במעמד הר סיני. לאחר החטא ה' מבקש מבנ"י להוריד את הכתרים האלו. הכוונה- הורדת הקישוטים והיומרות שהאדם שם על עצמו. הורדת הכותרות של מה שהוא חושב שהוא, וחזרה למצב פשוט- כפי שהוא באמת, בלי זיופים. אז אם טעית- כנראה שאתה לא חכם/ מוצלח/ כל יכול כפי שחשבת. אם קשה לך- כנראה שאתה לא שולט על הכול. קבל את זה. אל תשב לבכות עם הכתר. כל עוד האדם משאיר על ראשו את הכתר לא ניתן להניע הלאה את תהליך הסליחה. אחרי שבנ"י מורידים את הכתרים ישנה התקדמות ועמוד הענן יורד לדבר עם משה פתח אוהל מועד, אבל עדיין לא מופיעה המחילה השלמה.
בשלב האחרון קורה דבר מעט תמוה. משה פונה לה' ומבקש ממנו "הודיעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך" . כעת משה לא פונה אל ה' ומבקש את סליחתו. הוא מבקש את קרבתו. על פניו נראה שזה מעט חוסר טאקט מצידו- עכשיו, אחרי חטא העגל, לבקש מה' לראות את פניו. ה' בתחילה מסרב "פני ילכו והניחותי לך" , אך משה ממשיך לחזר אחריו והוא נעתר לדבריו. נראה שהיה הגיוני יותר מצד משה לבקש מחילה ורק אז לבקש מה' שיראה לו את דרכיו, אבל במחשבה שנייה כנראה שזה כל העניין. המטרה לא צריכה להיות מחילה. המטרה צריכה להיות להתקרב יותר לטוב, לאמת. למציאות יותר מתוקנת. אם זה יקרה, הסליחה ממילא תגיע. הסליחה תגיע כי כבר הפכת להיות אדם אחר, עם לוחות חדשים, עם הארד דיסק חדש, ואין כבר טעם לכעוס על האדם הישן שהיית ועל המציאות הישנה שלו. החשוב הוא שההתעוררות צריכה להתחיל מלמטה, מצד האדם. משה ביקש את פניו של ה' ולא ויתר, גם כשה' סרב. כל עוד לאדם אין כמיהה חדשה, אמיתית ומעשית אל הטוב, גם ליבו לא יוכל להיפתח לרחמים.
התהליך של המפגש בין ה' למשה הוא תהליך אינטימי ומרגש של מפגש בנקרת הצור. נקרת הצור היא מערה בהר. יתכן וזהו רמז למקום פנימי, עמוק ונסתר בלב האדם שעליו להגיע אליו. משה עולה להר למעלה וה' יורד אליו מטה בענן. שם הם נפגשים וה' מתייצב עמו שם ומעביר את כבודו על פניו. משה ממהר ומשתחווה מרוב התפעמות מאשר נגלה לו, וכשהוא יורד מההר עם הלוחות החדשים, קורן אור פניו. אולי זה החלק המעודד בכל ההתרחשות הזאת. האדם מסיים את התהליך בדרגה גבוהה בהרבה מזו שהתחיל בה. כזו שיכולה לקבל את האור האלוהי.
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על על הקושי לסלוח
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines