>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


חירות אמיתית


31/03/2015
שירה גלבר לא נוטשת ובטורה השבועי חושפת מצפונות ליבה בדרכה אל החירות


בימים האחרונים אני מקבלת פניות מקוראות שבכלל לא חלמתי שקוראות אותי וישנה בקשה שחוזרת על עצמה המון "אל תשכחי אותנו עכשיו, תמשיכי לכתוב גם כשיותר טוב, גם כשאת עסוקה ומאושרת", אני חייבת לציין שאני מתרגשת מאד מהצורך לקרוא אותי, מהרצון והנכונות ומכל שניה שכל אחד/ת משקיעים בי ובהחלט אני כאן, נשארת, ולא נוטשת.
באווירת הבקשות אני מרשה לעצמי לנסות משהו חדש, לוקחת נשימה עמוקה ומשחררת מקומות אותם היה לי פחות בטוח ואפשרי לשחרר עד עכשיו. באווירת חג החירות אני רוצה לנסות ליטול חירות מהמתבקש והרצוי, מהמוסכמות והפוליטקלי קורקט ופשוט להיות אני, שירה. זה הולך לעלות ביוקר אבל תג המחיר שמוצמד לדברים ששווים באמת הוא גבוה ואת המחיר הזה אני רוצה לשלם. לטור אחד, לכמה מאות של מילים שיכתבו ואולי יצרו מציאות אחרת, אני חופשיה. בלא מעט חשש אני מסיטה את הוילון האדום הכבד הרשמי הזה, היפה עם הפרנזים המוזהבים בקצהו, זה שתמיד מכסה את הבמה הענקית שנקראת הלב שלי, לכמה דקות אני מקלפת את המסיכה ומקווה שתחושת השחרור תרגיש טוב מספיק ובטוח מספיק כדי שאצליח להתמיד בה ולקחת מהחג הזה מאגר לכל השנה.
אז ככה,
קוראים לי שירה גלבר ואני מפחדת.
בהיסוס ענק אני מסירה את מסיכת האומץ מהפנים, את שריון ה"כל יכולה" שלי - זה שכולם מכירים אותי עטויה בו, את הרושם שמלווה אותי כבר כמעט שנתיים ומודה בפה מלא, אני מפחדת והפחד הזה מלווה אותי בכל צעד ושעל. הפחד הזה מלווה אותי בביקורים המזדמנים בבנק, בכל שיחה לחברת הליסינג וכן, כל נסיעה מחוץ לעיר מעירה את השד הזה מרבצו, הפחד עוטף אותי לפני חגים ואתגרים גדולים, אורח כבוד בכל סוף שבוע ובכל שמחה משפחתית,   הוא חבר קבוע בכל צעד גדול כקטן בחיי ובחיי הגוזלים שלי. לא מרפה לשניה.
בתחילת הדרך המפותלת שלי כשתהיתי מה עדיף, לבכות ברחוב ולקבל ביקורת על כמה אני לא מתפקדת או לשנס מותניים, לחייך ולהמשיך בדהירה קדימה כדי להרים אותנו כמה שיותר גבוה ולקבל ביקורת על זה שלא אכפת לי, על חוסר ההתחשבות שלי והרצון (המוגזם והלא מובן) שלי להמשיך ולחיות בחרתי באופציה היחידה האפשרית מבחינתי והיא לעטות על עצמי את גלימת האומץ, לחבוש את מסיכת ה"שירה כל יכולה" ולנסוק.
היו שלבים בהם אפילו אני האמנתי לעצמי, רגעים בהם הסתכלתי על ההישגים וההתקדמות וטפחתי לעצמי על השכם בהערכה ענקית, עשיתי את זה ושוב, צלחתי לקשיים וללא אפשרי ולא יאומן שוב ושוב, אבל בפנים? עמוק בתוכי? תמיד היתה שם ילדונת קטנה מבוהלת, ילדה קטנה ומכווצת שמגניבה בחשש מבטים לכל כיוון ומפחדת מהיכן תבוא מכת הסנוקרת הבאה, מאיפה תקפוץ מפלצת האתגר הנוראית ולאיזו מהלומה אני צריכה להיות מוכנה. אף פעם לא ממש נהניתי וקצרתי את השבחים, אפילו לא של עצמי כי הפחד מהנפילה הבאה או מהקפיצה הבאה אליה אני צריכה להיות ערוכה השתלט.

כאמא, הצורך לשדר לילדים שהכל בסדר ושיש מבוגר אחראי הוא צורך בסיסי, מרכיב חיוני בגדילתם הבריאה והבטוחה. אבל כשירה? כשירה לא היה רגע בלי חשש מהצעד הבא, מהצורך להוכיח שוב ושוב כמה אני חזקה ויכולה, מהידיעה כמה אני חלשה באמת וכמה כוחות אצטרך לייצר יש מאין בשביל הצורך הבסיסי הזה של הילדים שלי. ולא, זו לא היתה אפיזודה חולפת, היא עדיין פה, התמודדות יום יומית.
אנשים מסביב שרואים את הדרך הארוכה שעברנו וגם כאלו שלא, כשהם פוגשים אותנו כיחידה, כתא משפחתי ורואים את הבריאות של הילדים זורחת להם מהעיניים, את ההתנהלות היום יומית התקינה והעקבית, את החיוך הענק שפרוש לי על הפנים ואת האנרגיות החיוביות שעוטפות אותנו לא יכולים שלא לומר כל הכבוד ולהעריך ואז בנונשלנטיות שמחפה על סומק עז וריקוד ניצחון של ילדונת קטנטונת בתוכי אני תמיד מגיבה אותו דבר "הקב"ה שולח כוחות, זו לא אני" וכל מה שבא לי לצרוח זה איזה כיף שלא הקשבתי לפחד הזה, איזה נס שלמרות שהוא צץ תמיד התגברתי, איזה יופי שניצלתי את הכלים שנשלחו אלי יחד עם שבר הכלי שהפכנו לו והצלחתי להתקדם ולקדם יחד איתי את הגדוד המפואר שלי.
חירות אמיתית - שירה גלבר
אבל עכשיו, משהוסט הוילון, אפשר לראות את כל אותן השעות בהן המנוחה היתה ממני והלאה, את לילות רדופי המחשבות הארוכים אותם העברתי בדמעות ודאגות בלי סוף, בחששות איך אתמודד עם תחילת שנה של אפרוחית זו או חידון משניות של אפרוח אחר. פתאום כל אותן השעות בהן התכווצתי באימה מול רשימת המטלות ומבטי הילדים המודאגים האם גם הפעם נצליח צפות ועולות, המציאות החדשה בה הבטן נקשרת והעיניים שוקעות תחת עול האחריות העצום שהונח לי על הכתפיים וידיעה מוחלטת שאם אפשל ולו בקטנה אני עלולה למצוא את עצמי / נו בתחתית המדרון ברגע, שבורה ורצוצה ואז יהיה קשה הרבה יותר לעלות, כל אלו מרקדים על הבמה הענקית אותה הסתרתי מאחורי פרגוד החיוכים שהוסט.
לעיתים, במבט מהצד תהיתי איך מנערה צעירה בת 18 חסרת דאגות ואחריות הפכתי להיות האישה הזו, המבוגרת האחראית, האמא שצריכה לשדר עסקים כרגיל בעוד הקופה ריקה לגמרי ובעל הבית דוחק, בעוד הנפש כל כך נמוכה וממש לא בא לי לצאת בריקודי "שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא". איך ברגע מצאתי את עצמי מיושבת עם אחריות לנפשות מיוחדות וגבוהות כמו שיש לי, חייבת לדאוג להם יותר מאשר לי עצמי וחלק מהדאגה היא באמת למרוח חיוך ענק על הפנים ולהמשיך.
הימים האחרונים, ערב חג, מהווים אתגר עצום.
מצד אחד האושר עצום, ברוך ה' אנחנו עולים על דרך המלך, האושר כבר פה והוא מחזק ומעודד בלי סוף והידיעה שיש כל כך הרבה מעגלים שמושלמים לי עכשיו, שאין לי זכות להתלונן רק לומר תודה ושוב תודה על היש כי יש כאלו סביבי שאין להם כמוני ומצד שני הילדה הקטנה שבי כמהה ולו לרגע למחוק את החיוך המרוח הזה, להשתחרר מהפחד להראות כמה היא עדיין פגיעה וחוששת. להיות חופשיה, פשוט להציג את העיניים האדומות והלב הקרוע ממחשבה על עוד ליל הסדר לחוד, שבור, בחוסר מטורף לריחות המיוחדים של החג הזה וליכולות של משפחה שלמה. להודות שעדיין יש פה פחד מעוד התמודדות של חג לבד, מעוד צביטה בבטן מול ילדון שמדקלם "אבא תענה לי על כל הקושיות" ואבא לא עונה, בעוד לי עצמי ישנן כל כך הרבה קושיות ושאלות אותן אני לא מעזה לשאול. הוידוי הזה בוער בי כבר כמה ימים, הצורך להשתחרר מהמסכה הזו, מהצורך ליפות את המציאות ולצרוח ברחובות העיר "המלך פחדן!!!" כשבעצם כולם כבר יודעים את זה אבל אף אחד לא מעז לומר את זה בפה מלא.
ואז, תוך כדי נסיונות קילוף המסכה נפל לי האסימון, הבנתי שלמרות שאני מגדירה את הגבורה והאומץ כמסכה ותו לא אני טועה. כל הזמן טענתי שכמו שזו מתאפרת והשניה עוטה גלימה אצלי אני אמיצה ואולי בהתחלה זה היה נכון, זה התחיל כל בוקר בעטיית מסיכה ובהגדרה נטו אבל עם הזמן זה המשיך ברצון להתנער מהפחד ולהוכיח שאני יכולה ולאט לאט זה הפך לחלק ממני, זה שרט בי משהו והפך למרכיב מהאופי שלי.
הבנתי שעברתי תהליך, כמו ילד שלומד ללכת, שבלי להבין מידי הוא יודע שאם הוא יפחד לקחת עוד פעם ריזיקה ולנסות לצלוח את המרחק שכמה צעדים יפתרו הוא פשוט לא יתקדם והוא מנסה, שוב ושוב, ונופל וקם ומשתדל ובסוף הוא רוכש את הידע המדהים הזה של ההליכה, כך אני, למדתי לא לפחד מהפחד, למדתי להיות מודעת לפחד ולחבק אותו חזק אבל בד בבד לזכור כל הזמן שאין סיבה להתייאש עוד טרם ניסיתי, שהנסיון הוכיח לי שאני יכולה גם לאתגרים שלא חלמתי שאעמוד בהם, שאני לא לבד ושאני מסוגלת, "תראי איזו דרך ארוכה עברת שירה, תראי איפה את היום, כלום כל זה לא מספיק בשביל לנסות שוב?"
ההבנה כי ביחד עם כוחות הנפש העצומים שהגיעו מגיע גם הפחד, שתי חוליות שלא ניתן לנתק אותן אחת מהשניה ובהחלט חוליות שמזינות אחת את השניה והן אלו שהביאו אותי עד הלום, עד נקודה שבה אני מרשה לעצמי להסתכל אחורה ולומר שבהחלט לא פחדתי מהפחד, היא ההבנה הכי משחררת שיש, זו שמביאה אותי לחג החירות נושמת קצת יותר, מפחדת ולא מתביישת להודות בזה אבל מדורבנת ומתודלקת בכוחות ומוטיבציה לכבוש עוד יעד ועוד חג (אחרון) לבד בע"ה בלב שמח
 
רשימת התגובות  
את גדולה מהחיים - , 31/03/2015
כל שבוע קוראת אותך ונפעמת מתעצומות הנפש שלך!!!
תמשיכי לחזק אותנו, יקירה
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על חירות אמיתית
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines