>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


ונהפוך הוא


25/02/2015
ונהפוך הוא, כי אי אפשר לקרוא לדרך ששירה גלבר עברה ועוברת בשם אחר מאשר מהפך.


קצת אבסורדי לכתוב על ונהפוך הוא כשהכוונה שלי היא כל כך הפוכה ממה שמתבקש.
יכול להיות יותר הפוך ממה שהחיים שלי נהפכו להיות ברגע אחד? יש דרך יותר מוחשית וטובה להבין את הנהפוך הזה מאשר הדרך האישית שלי?
טוב, בטוח שאני מגזימה, קצת פרופורציה אבל בכל זאת. הזבנג הזה שהפך לי את כל המחשבות והתכנונים, שהעלה אותי על דרך אחרת לגמרי מהדרך שהכרתי עד אותו הרגע ושינה לי את כל היעדים והשאיפות ראוי בהחלט לשם נהפוך הוא.
אני לא מחזיקה מעצמי טיפוס שמתכנן, אחת שהיעדים שלה היו ברורים לה מגיל שלוש, בגיל חמש כבר כבשה את הראשון ובגיל 30 החזיקה אימפריה והשיגים מרשימים וחזון ל-50 שנה פרוש לרגליה מחכה רק שתדרוך עליו ותצעד בדרך העולה. אחד המשפטים הכי שגורים על שפתינו היו "ספונטי אילת?" והיה לי כל כך טוב עם זה, לתת לחיים להזמין לפתחי הזדמנויות מעניינות, מרעננות, ולזרום איתן.. להתקדם בדרכים שחצי שנה לפני בכלל לא ידעתי על קיומן. לפתוח אופקים ומחשבה ולהתפתח. ודווקא אז, שנ(י)ה לפני גיל שלושים כשהתחלתי לתכנן לעצמי את החיים, את הבית ממנו אצא לחתונה של הגדולה, את המקלחת הראשונה לנכדים, את הסלון שיארח שמחות ואירוסים וכו.. בדיוק באותו הרגע שהנחתי את הדאגות הצידה, שמתי אותן על סטנד ביי ולא נתתי להן את היחס כבד הראש שהן היו רגילות לו, שניסיתי ליישם את המוטו הזה על כל תחום ופשוט להנות מהדרך בדיוק אז הגיע הנהפוך הוא שלי והפך את כל הקערה על פיה. אז נשארתי בלי תוכניות, בלי חלומות ועם המון שברים.
עוד משהו שאני חייבת לספר הוא שמתישהו במהלך החיים למדתי שיעור מאד חשוב (כן, זה היה בדרך הקשה והפחות נעימה אבל לפחות הלקח נלמד ומייושם) והשיעור הזה אומר "אם את רק מתכוונת להתבכיין על דברים ולא לפעול כדי לשנות אותם, אל תעשי את זה כאן". אז נכון.. לפעמים אני משחררת לעצמי קצה חוט ומקטרת.. המון לפעמים, אבל כשאני באמת רוצה לתפוס את עצמי בידיים ולהתקדם אני משתדלת לדבוק בשיעור הזה.
בשלב ההוא, כשאני עומדת מול כל השברים והנהפוך הוא חוגג החלטתי שאם כבר להפוך אז עד הסוף.
לא היתה לי הפריווילגיה להכנס למיטה, להתחפר בפוך ולברוח מכל המציאות הקשה שמחכה לי – ואז עוד לא ידעתי כמה היא קשה ומאתגרת. לעיתים לא היה אפילו מישהו להציע לי טישו אחרי סשן בכי מתיש אז מיותר ודאי היה לצפות שיהיה מישהו מספיק חזק וקרוב כדי להרים אותי במידה ואתרסק כמו שרציתי. הייתי חייבת לתפוס את עצמי ולקום, רציתי לקום, לא למות יחד עם שלומי – לא זה מה שהוא היה רוצה ובטוח שלא זו היתה מטרת קיומי בעולם הזה, חיכו לי שלושה ילדים מתוקים שברגע התרסקה להם כל האגדה המתוקה שרקמתי להם, חיכה לי הריון מפרך ולידה מעבר לעיקול הדרך, החיים לא עמדו בסבלנות כדי שאצטרף להם לכשאתחזק. הם היו כאן ועכשיו, תובעניים וטובעניים.

אז אם הם התהפכו לי למה שלא אתהפך גם אני?
אודה ואתוודה, זה לא היה פשוט.
עם המדריכה הכי טובה בעולם, מנחה רגשית עם כוחות על וסבלנות של ברזל שבכל פגישה הזכירה לי כמה אני רוצה את השינוי, לא צריכה אותו, לא חייבת, רוצה (!!!), עם המון עבודה על ה"נהפוך הוא" הפנימי שלי, על עקירת הרגלי צריכ(ח)ה ישנים הצלחנו ביחד והפכנו את כל השברים ושאריות החלומות שלי לחומר גלם מדהים עבור חלומות ותוכניות חדשים.
כשחשבתי על הטור שלי השבוע, על המהפך הזה שאני עוברת – כל הזמן בתהליך, לקחתי לי שניה לקרוא את הטור של פורים שנה שעברה ולרגע, רק לרגע הזדהיתי עם מה שכתבתי אז. אבל לא לחינם הטור הזה נכתב אז לפני שנה כי השנה פורים יהיה מאתגר גם הוא, יהיו רגעים בהם חסרונו "שר השמחה" יהיה מורגש אבל בהחלט ישנו שינוי, מגמת נהפוך הוא.. השמחה תהיה קצת פחות קשה, אולי קצת יותר תחליק לנו בגרון, הצורך להדחיק את רגשות העצב, לברוח– למדתי כמה הוא לא בריא ומיותר, כמה אפשר לכבד את העצב ולתת לו את הנוכחות שלו אבל לשלוט בו ולא לתת לו לכבוש את הבמה בסערה.
מפרספקטיבה של זמן כל אותם הצעדים הקטנים שלקחתי לי במשך השנה מתקבצים להם עכשיו למחול פלאים, לריקוד של שמחה. הצלחתי להשתנות. להציב לעצמי יעד ולכבוש אותו. להגיע למצב של שמחה אמיתית למרות השבר (ואולי בעצם זה בזכותו??). היו ימים בהם זה היה נראה בלתי אפשרי, בהם השמחה היתה מהשפה ולחוץ אבל זו רק היתה הדרך, לא ויתרתי לעצמי, המשכתי ונלחמתי ובסוף גם כבשתי.
ונהפוך הוא
ולמה בעצם אני כותבת את כל זה?
לא כדי לקבל מדליה על עבודה טובה, את זו אני מקבלת כל יום מהילדים המדהימים שלי עת צחוקם מתגלגל לי באזניים. המנגינה הכי נעימה שיש. אני כותבת את זה כי במציאות אני לא יכולה לומר ולנחם.
כי כשאני נתקלת על בסיס יומי בכאב של אנשים סביבי, כאב של אובדן או חוסר וכל מה שבא לי לצרוח להם זה ש"יהיה בסדר", שבסופו של דבר העבודה הקשה לצאת מהפוך ומהעצב ולהמשיך לדחוף בכח משתלמת והיא מביאה למקומות טובים ומאושרים – תסתכלו עלי, אני יודעת שאם אשחרר את המחשבות ואעז לומר לה/ו אותן הן לא תתקבלנה על הלב של השומע/ת. כי בתוך הקושי הזה אי אפשר להכיל את האופציה שיהיה טוב, שיום אחד החיוך יקלח, הייתי שם!! הרגשתי ככה!! פחדתי בכל מאודי מהמחשבה שזהו, אין עוד חיוכים אמיתיים עם שיניים ולב, אין עוד צחוק אמיתי מכל הריאות. ואם הייתי יכולה, שירה של היום, לעשות משהו עבור שירה של אז הייתי משאירה לעצמי מכתב קטן לפתוח ולקרוא בלי שום התחייבות להסכמה, נחמה זעירה כזו ש"יום אחד יהיה בסדר, יהיה טוב יותר וקל יותר, תסתכלי עליי" ומחבקת. חיבוק ענק מאד. שותק ומכיל.
וזה מה שאני עושה לך עכשיו.. משאירה מכתב.. חיבוק, ונשיקה.
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על ונהפוך הוא
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines