>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


סבלנות!!


21/01/2015
תמרות עשן ואש מול שקט ושלווה - שירה גלבר בוחרת בסבלנות


תלמיד לאומנויות לחימה ניגש אל מורו ושאל: "אני מקדיש את עצמי ללימוד האומנות שלך. כמה זמן ייקח לי להגיע לדרגת מאסטר?"
המורה השיב בפשטות, "עשר שנים."
התלמיד ענה בקוצר רוח, "אך אני רוצה להגיע לדרגת מאסטר מהר יותר. אעבוד קשה, אתאמן בכל יום, עשר או יותר שעות בכל יום, אם אצטרך. כמה זמן זה ייקח אז?"
המורה חשב לרגע וענה, "עשרים שנה."
סבלנות
לא פעם ולא פעמיים במשך התקופה האחרונה מצאתי את עצמי עוצמת את העיניים, משלבת אצבעות ומייחלת מכל הלב שהזמן יעבור, שהסיטואציה הספציפית בה הייתי באותו הרגע תחלוף, שאוכל להסתכל על הכל במבט לאחור ולנשום לרווחה, להבין דברים אחרת או בכלל.
לפעמים הייתי מנסה לזרז דברים בעצמי, גם אם זה הרגיש שאני עולה על מדרגות נעות יורדות, בכח, במאמצים מרובים, בלי לוותר, ובכל פעם הייתי מוצאת את עצמי חוזרת לנקודת ההתחלה ונאלצת להמתין ולעיתים אף יותר ולתת לזמן לקדם אותי ולעשות את שלו.
זה יכל להיות יום ראשון בצהריים, שביזות יום א' במיטבה, כשכל הבית הפוך (וכשאני אומרת הפוך אני מתכוונת לכל אספקט אפשרי) ואני רק רצה סביב הזנב של עצמי, אם אספיק לקלח אותם מוקדם ולהלביש בפיג'מות ולהאכיל עד השעה שש וחצי ולהכניס למיטות יש מצב שהערב יבוא מהר יותר ויתגשם לי הרצון להיות כבר ביום שני. גם במחיר של לשבת במשרד, ביום לחוץ ולהתמודד עם לקוחות מציקים אבל להיות אחרי היום הראשון הנוראי הזה ואז, שניה לפני שסיימנו ארוחת ערב צלחת הספגטי עם הרוטב הכי אדום שיש התהפכה והנה אני צריכה להתחיל שוב את ריטואל המקלחות ונקיונות המטבח והפעם עם פחות כוחות ועם הרבה פחות סבלנות במאגרים ויום שני? איננו!
הרגשתי את זה גם במהלך ההריון של הנסיך הקטן והמדהים שלי שנמשך בלי סוף. נכון, כל הריון הוא שמונה חודשים ועוד שנה אבל הפעם ספרתי כל יום פעמיים, הנצח שהפריד בין חודש אחד למשנהו היה ארוך ואימתני.
נראה לי שזה נוגע לכל תאריך ספציפי של משהו שחגגנו, משהו שאיננו, הצורך להעביר את נקודת הציון הזו, לסמן וי ולדעת ששרדתי, שהמשכנו הלאה, היה צורך עצום, צורך שחונק את הגרון ולא מרפה. כמובן שבשעות כאלו מרפי ידידי הפך להיות מרפי אחי ורעי, ידיד נפשי המושבע על סף החצי השני שלי, הוא חיבק וליטף ודיגדג בגב, הציע רפלקסולוגיה ואפילו שיחת נפש אל תוך הלילה העיקר שהזמן יעבור הכי לאט שאפשר – אבל הי, משפחה לא בוחרים...

 
לא נראה לי שאף פעם הייתי מאופיינת ביותר מידי סבלנות, ביותר מידי אורך רוח לדחיית סיפוקים, עוד משחר ילדותי הזדהיתי עם יעלי "אני רוצה יומולדת עכשיו" וכל פעם רקעתי איתה ברגליים ולא יכולתי לחכות עד שיעברו עוד שבת ועוד אחת ותגיע מסיבת היום הולדת הנכספת אבל מסתבר שלחיים יש את הקצב שלהם, כמו טיפת מים ועוד אחת ועוד מיליונים אחריה שזלגו והמיסו את האבן הזמן עושה את שלו ודקה מצטרפת לחברתה ויום לרעהו ועם השנים משהו בי התרכך ובהמון תרגול נרכשו בי מיומנויות חדשות.
סיפרתי לא פעם על תהליך האימון האישי שעברתי, בתהליך זה למדתי לחמול על עצמי, לוותר לעצמי וחידדתי בעצמי את האופטימיות, את ראיית הטוב שנעלמה לי באבחת יד עם הילקחו של שלומי. כשנהייתי אופטימית יותר וידעתי שיש לי למה לחכות, שהחיים יחבקו ויאהבו והטוב יבוא מתישהו מעבר לעיקול הדרך, פתאום קוצר הרוח התפוגג, נמס לו (טוב, לא לגמריי, הוא התחלף בסקרנות מטורפת לדעת מה יהיה הדבר הטוב הבא שיבוא אבל מול הסקרנות הזו היה הרבה יותר קל להתמודד לעומת מול הקוצר רוח). פתאום היתה סיבה לחכות, היתה משמעות לתהליך ולזמן שחולף- הכנה לקראת האושר והטוב שיכולים להגיע רק לאחר זמן, עם חלוף מציאויות או פרקי זמן מסויימים.
כמובן שלא הנחתי לעצמי אחרי האימון, שתרגלתי (ועדיין, עד היום, כל יום מתרגלת את שריר האישיות והטוב שבי). בהמשך גם למדתי שככל שאני מרשה לעצמי לקחת נשימה עמוקה, לעצור את המרתון הזה שעוטף אותי וסוחף אותי איתו ולהנות מכל שניה בדרך אני מגלה עוד עומקים ורבדים בחוויה שלא זכיתי להכיר בה עד לרגע בו הצטיידתי בסבלנות. פתאום ראיתי שלקרר לזאטוט את הירקות הלוהטים זה לא רק עוד צעד בדרך להשגת המטרה – ילד שבע ורגוע, אלא שתוך כדי אפשר לשחק איתו משחקי אצבעות, לקלוט שהוא יודע למחוא כפיים ולהתגלגל מצחוק כשהסבתא מצאה את הדיסה שלה ולהפוך את ההמתנה מרגעים מבוזבזים וקצרי רוח לרגעים של אושר צרוף.
משהו השתנה בי והסבלנות שהיתה הכי אנטי תזה שלי הפכה להיות חברה טובה, טוב.. לא אגזים, הלוואי היינו חברות ממש, אנחנו ידידות נעימות עם תקוות להעמקת הקשר.
זה לא קל! ז'אן ז'אק רוסו אמר שהסבלנות היא מרה אבל פירותיה מתוקים ואני הקטנה יכולה להסכים עם זה. שום שלב באילוף הסוררת שבי לא היה ענין של החלטה והופ אני שם, זה היה המון חשיבה והבנה והפנמה, המון עבודה עצמית אבל התוצאה שווה כל רגע וכל דמעה בדרך.
הלימוד הזה הרגיש לי לא פעם כמו חושך של אמצע הלילה, עלטה דביקה ודחוסה שאין ממנה מוצא אלא לחכות לאור שיפציע, לפרק הזמן שיחלוף ובעקבותיו יגיע היעד / המטרה שאליה שאפנו. כלום יש משהו שיכול להריץ את השעות? יש למישהו מכונת זמן ולא עדכנו אותי?  למיטב ידיעתי אין, האופציה היחידה היא לחכות, בלי שום אלטרנטיבה. וכאן נכנסת הדרך, איך נחכה? נחכה בקוצר רוח ובלחץ ונגיע אל המטרה מרוטי עצבים או שנתבשל בתוך הלילה הזה, ניתן לשעות ולחושך לעטוף, נרדם, נאגור כוחות כדי שכשהשחר יפציע – כשהיעד הנכסף יגיע, נהיה בשלים ומוכנים לקראתו, בשלים בגופנו ובנפשנו כדי להתמודד ולהנות ממנו במקסימום שאפשר?
אמרתי את זה לא פעם, בוחרת בחיים, אז גם בעניין הזה, בוחרת בחיים אבל בצורה המקסימלית שבהם. מול האופציה לתת לעצמי שיחרור ולהתלקח, להתעצבן מההמתנה הבלתי נמנעת ולחיות את החיים במינימום שלהם אני בוחרת להשתחרר מהקוצר רוח, מעדיפה להאריך אף, לקחת עוד כמה נשימות ולמקסם את הטוב שיכול להגיע בסופו של התהליך והוא מגיע, מבטיחה לכם.
ואת זה *כן* תנסו בבית.
 
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על סבלנות!!
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines