>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


החיים ביד הלשון


31/12/2014
בטור מלא שקיפות שירה גלבר חושפת את סוד ההצלחה שלה וממליצה לאמץ אותו לשגרת היומיום


7:45
המרתון של הבוקר הסתיים וכולנו ברכב, כל אחד בדרך לעיסוקיו
היא: "אמא, מי לוקח אותי היום לגן?"
אני: "מממ.. בואי נחשוב, מי לוקח אותך כל בוקר?"
היא: שקט
אני:  "נירלי שהיום אבא יקח אותך לגן"
היא: שקט ואחרי חצי דקה "אמאאאא, את מצחיקונת מבולבלת, אבא שלי בשמים, הוא לא יכול לקחת אותי לגן"
 
במאמר מוסגר אספר לכם שהריטואל הזה חוזר על עצמו פעם בשבוע לפחות, הוא מצחיק אותי, החיוך שנפרש לה על הפנים אחרי שהיא שומעת ש"אמא שאוהבת אותך וכל יום לוקחת אותך לגן תיקח אותך גם היום"  שווה את הכל!
 
אני לא יכולה להניח את האצבע על נקודת הזמן המדוייקת בה יצאתי מהמקובעות ומאזור הנוחות שלי והחלטתי שאצלי ערוץ התקשורת יהיה פתוח ברמה אבסולוטית, זה היה שם עוד כשהגדולים שלי היו קטנים, היה שם בזוגיות שלי – כבר בשלבי ההיכרות הראשונים, זה היה שם עוד בילדות. מקומות בהם יכולתי לדבר ולא לחשוש מתגובת הצד השני היו מקומות בהם הרגשתי בטוחה ורצויה ומודל להערצה ולחיקוי מבחינתי.
כולנו יצורים סוציאלים, תקשורתיים, אנחנו חיים בחברה ולא בסוליטריות וממילא הצורך שלנו בתקשורת וביחסים הוא צורך בסיסי וקיומי.
עוד משחר ילדותי הכרתי מקרוב מאד 2 מקרי קיצון, מצד אחד הכרתי התנהלות של "טיפולי שתיקה". סיטואציה מאד קרובה בה לא תיקשרו, בה כאשר צד אחד היה כואב או הפריע לו משהו הוא היה מתכנס בכאב, בולע אותו עמוק לבטן ויחד איתו את המילים ושותק. ימים הוא היה שותק, שבועות. הצד שכנגד פיצה בווליומים אכזריים, במילים כואבות, בנסיונות לשבור את השתיקה הזו בדרכים נעימות ונעימות פחות וכל פעם שהייתי נתקלת בכזו סיטואציה משהו בתוכי היה מתכווץ, קמל, לפעמים השתיקה ולא לומר מילים נוראיות היה יותר גרוע מלהטיח את כל אותן מילים נוראיות, לשים את הבעיה / הכאב על השולחן ואז, אחרי שהוא נפרק מהלב אפשר להמשיך ולטפל בו, ולפתור את הבעיה.
מול הסיטואציה הזו היתה סיטואציה הפוכה לגמרי.
מקום בו אפשר היה לדבר על הכל. מקום בו לא היתה עצם בלשון. בו אף אחד מהצדדים לא היה צריך לחשוש שצד אחר יעלב או ינזק ממילים או דעות שונות. מקום בו היה ביטחון לכל אחד מהצדדים, מקום בו היה כבוד בין הצדדים. כשנאמרו במקום הזה דברים מאד כואבים וקשים (ונאמרו!! אני שמעתי!!) היתה לא רק שמיעה, היתה האזנה, היתה הבנה והיתה אפשרות לפתרון ולהתקדמות.
אני זוכרת איך הייתי משווה בין הסיטואציות, בין מחירי הכאב ורווחי הפתיחות ובלי הכשרה מיוחדת או הבנה כבירה, ילדונת קטנה עם אינסטינקטים בריאים, היה לי ברור מאד איך דברים יראו אצלי. מה המצב האידיאלי שאני שואפת אליו וממילא לאט לאט לאורך השנים סיגלתי לעצמי את כישורי הדיבור, ההכלה ומקומות בהם היתה לי את האפשרות לתקשורת בריאה ודו צדדית היו מקומות בהם פרחתי, בהם פרחנו, שני הצדדים ביחד.
אני לא אומרת שזה פשוט, הנפש יש לה את המנגנונים שלה והיא מפתחת מגננות ושריונות כדי לא להפגע ובכאלו מקרים אפשר להפגע מאד בקלות. מספיק ששכחתי לרגע שהצד השני בשיחה לא מתכוון אישית אלי, שהאינטרס שלנו משותף ושרק טוב תצא לנו משיחה פתוחה על בעיות ביננו ומיד צללתי למקומות פגועים, אישיים, תוקפניים – כי חס וחלילה שמישהו ירמוס אותי, שהיריב שלי, (כן, כל כך מהר החברה הכי טובה הופכת ליריבה במקרה שאת פגועה) יהיה בעמדה מנצחת. התחרותיות והאגוצנטריות הכי בסיסיים וחייתייים היו מתעוררים בכאלו שניות של שכחה.

ישנם המון סיטואציות בהם נפגעתי, בהם לא הצלחתי ליישם את הרצון הזה, בהם שכחתי ממנו, הכאב היה גדול מידי מכדי להתחיל לסובב את הגלגל בכיוון ההפוך אב אני כן יכולה להניח אצבע על רגע מאד מכונן שהיה לי ובו הצלחתי לעצור את רוב המאגרים השליליים האלו משיצפון אין סופי ולהכניס קצת סדר בכאוס.
שניה אחרי ששלומי נפטר, אני התת מודע שלי - שעבד אז שעות נוספות, היינו בדרכנו לספר בעצמנו לילדים האהובים והכל כך לא מוכנים שלי שאבא שלהם נפטר. אני עוד יכולה לשמוע את הקול שלי אומר להם ש "מעכשיו רק אמא פה, מעכשיו כל בעיה שיש לכם באים רק לאמא אבל בגלל שזה רק אמא זה לא אומר שאנחנו מרחמים עליה ולא רוצים להכאיב לה או מדברים איתה פחות כי יש רק זוג אוזניים אחד ששומע. שום דבר לא השתנה, אנחנו מדברים. כל הזמן. על הכל. וזה משהו שממש חשוב לי שתדעו ותזכרו כל רגע לעולם" ובאמת התכוונתי לזה. כמו שהם ידעו שהם יכולים לדבר איתי לפני רציתי שהם ידעו שהם יכולים להמשיך, הרגשתי בחוש שרק אם נאמר את כל המחשבות והרגשות נצליח לשרוד את האתגר הענק הזה שבפתחנו.
הם ידעו שהם יכולים לדבר על כל דבר, על כל רגש או מחשבה. בשם הידיעה הזו נאמרו דברים מחרידים, המון כאלו, כואבים, דוקרים, שורפים בגרון.
הם העזו לשתף בפחד שלהם מהחזרה לבית הספר, מהמבטים של כל הילדים כשהם יעברו את החצר בכניסה ללימודים ביום הראשון – אז דאגנו להגיע מוקדם, להכנס עם עוד חברים.
הם דיברו על אבא, על ההרגשות שלהם, על מה שעובר להם בראש, בלב ואני מהמקום של לרצות ערוץ שיח פתוח הייתי שם, שומעת, המון, לא זוכרת שכל חייהם הם דיברו איתי בכמות שהם דיברו איתי מאז, כל היום מילים ומשפטים ודעות, עד חנק לעיתים.
ובמקום הזה של החנק התחלתי לפחד שוב, הרגשתי שאני לא מצליחה להכיל, לתת להם את המקום שלהם לדבר ולפתח את האישיות שלהם, את הדעה שלהם. היו דברים שהשלכתי על עצמי אישית, פירשתי וכאבתי.
לדוגמה היתה סיטואציה בה שוב ושוב עלה הנושא של כמה אבא חסר להם וכמה הם רוצים אותו ורק אותו. המנגנון ההרסני והנחיתי שלי הקפיץ כמה פעמים את המחשבה "הוא חסר להם, אני הייתי חסרה להם גם ככה? הם אוהבים אותו יותר, הם אוהבים אותי פחות" והכאב ישר הוצף.
טיפול רגשי מדהים שעברתי נתן לי כלי מדהים להתמודדות שאני נתקלת בו שוב לאחרונה באספקט אחר.
לכלי הזה קוראים "מודל אפרת"
בקצרה למי שלא מכירה.
כאשר אנחנו עוברים א- אירוע אנחנו נותנים לו פ-רשנות, הפרשנות מציפה ר-גש וממילא מביאה לת- וצאה.
למה אני מתכוונת? בוא נחזור לדוגמא שלי.
היה אירוע, הילדים סיפרו לי כמה הם רוצים את אבא ורק את אבא, אני פירשתי את האירוע כ"הם אוהבים את אבא שלהם, רוצים אותו, הם לא אומרים שהם רוצים אותי, הם אוהבים אותי פחות". ממילא הפרשנות הזו הציפה בי רגש של חוסר אהבה, חוסר הערכה ואז אם רציתי או לא התוצאה היתה צביטה בבטן ופרצוף חמוץ.
הילד שמולי לא יודע מה עובר לי בראש, הוא רק רואה שהוא מספר לאמא שכואב לו, שהוא רוצה רק את אבא ומתגעגע וכשהוא רואה את הפרצוף הכואב של אמא הוא מחליט שפעם הבאה הוא לא ידבר. לא יספר. הוא אוהב את אמא מאד ולא רוצה להכאיב לה. ובלי לשים לב בכלל הנה הלך לי ערוץ התקשורת עם הילדים שלי, שמעתי אותם חודשים בוכים, עזרתי להם, הרמתי אותם ובאבחת פרשנות אחת גדעתי את כל העץ המדהים ששתלתי והשקיתי בהמון עמל ודמעות.
כשלמדתי על המנגנון הזה הבנתי שאם אני רוצה לחזק את הקשר שלי עם כל בנאדם סביבי, עם הילדים שלי בסיטואציה הספציפית הזו, אני חייבת לנתק פרשנויות.
אני לא אומרת שזה קל, זה טבוע בי, בנו. זה דפוס התנהגות אינסטנקטיבי, אבל מרגע שאני מודעת אליו אני עובדת עליו, על שריר האי-פרשנות. אני שואלת יותר. מבקשת הסברים למילים, להתנהגויות.
נחשו מה? בעקבות השאלות האלו לא רק שהילדים הרגישו בטוחים לבוא ולדבר, שהם יכולים לדבר על כל נושא – כל עוד הדיבור מכובד אין שום בעיה לדבר על חילוקי הדברים הכי מהותיים שיש (אני רוצה בגד של שבת ביום שלישי / אני רוצה ללכת לישון כל יום בשעה 12.30 אחרי שראיתי שלושה סרטים ואכלתי 2 חבילות פופקורן וכו') אבל הרווחתי עוד משהו.
הרווחתי חיזוקים.
פתאום אני שומעת במילים פשוטות וברורות ש"אמא, אני מאד מתגעגע לאבא, אני מאד רוצה לחבק אותו עכשיו אבל אני לא יכול. את מה יעשה לי טוב? חיבוק ממך! אני אוהב אותך כל כך, את מצליחה לגדל אותי שמח ויש לי הכל וחיבוק שלך משכיח ממני את כל הצער"
אני רואה מול העיניים שלי ילדים מדהימים שלמרות כל הנסיונות שהוזמנו לפתחם הם בריאים, מבינים, מכילים ואני רואה שהתהליך הקשה שאני עבדתי עליו כל חיי עד עכשיו – שבירת מחסומי התקשורת ויכולת להבין ולהכיל בצורה הכי עמוקה שיש, טבוע בהם משחר ילדותם, מושרש בהם והפך לאינסטינקט שלהם וזה מפצה על הכל.
אז תהיו בקשר, שווה!
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על החיים ביד הלשון
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines