>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


מלנכוליה אהובתי


12/11/2014
מתוך כל השברים המאיימים והקודרים שמנסים לקחת שליטה שירה גלבר יוצאת למסע הדבקות והבנה חדשה


ואם לא בא לי לשמוח?
ואם קשה מידי ועצוב מידי והגוש החונק הזה בגרון בשילוב של הבטן שנקשרת לי מבפנים כל כך מעיקים ומאיימים לחנוק.
אז אולי אשקע בהם קצת? רק לרגע.
רק לרגע אשחרר את המושכות מהפרצים העצובים והמרוסנים שלי.
רק לרגע אוריד את הרגל מהברקסים של הכאב והחוסר. ממש לכמה שניות אניח את הראש על צער הסמיך והאפרורי ואתכסה לי בשמיכה עבה של רחמים עצמיים.
לשניה אתפשט מהחיוך הרחב, אתן ללחיים הדאובות לנוח קצת.
ומה יקרה אם על הדרך אשחרר קצת את סכר הדמעות? הן הרי כל כך רוצות חופש, לזלוג בלי מעצורים. להמיס כמה סלעים שמונחים לי על הריאות, שלא נותנים לנשום.
רק לרגע אנוח מהמרוץ.
אהיה קצת פחות חיובית ואופטימית. אתן לפחדים לצוף ולקחת פיקוד.
ואם כבר אני עטופה ומכוסה בשמיכת הרחמים אולי כדאי להישאר בה לבוקר של בריחה? אולי לא אקום הבוקר? לא אצא מהמיטה למרוץ הנטילות, שיניים, בגדים וקוקיות, סנדביצ'ים, קורנפלקסים, נישנושים וויטמינים, הסעות וצניחה מרוטה במשרד לכוס קפה ולמרוץ ה"לחם עבודה" שלי.
רק הבוקר... כל כך אפור וסמיך ואני לא מצליחה להרים את הרגליים. 
ואם הבוקר לא אקום ואצא לעבוד אז בעצם גם לא אחזור רעבה לרביעייה המפוארת שלי.
הם הרי יעבירו את הבוקר שלהם בפיג'מות, בנידנודים אינסופיים ומתוך הבכי לא יהיה לי כח הרי למריבות שלהם אז הם ישלחו אחר כבוד שוב ושוב למגירת הממתקים, מה שפוטר אותי מלבשל צהריים... מלעשות איתם שיעורי בית... מלכבס עוד תלבושת ובגד אחה"צ ובגד אחה"צ שלא התאים למצברוח.. 
אז בעצם אולי אני אשאר לי לרגע, ליום יומיים, אשקע לי בנוחות של הפיג'מה ואתפרק
אתפרק לרסיסים, לאבק השחוק והדק שיום יום מתהדק ונאחז איכשהו ומרכיב אותי להיות האישה שאני. השורדת.
שירה גלבר
לפעמים המחשבה הזו עוברת לי בראש, לאחרונה עם כל הלחץ היא עוברת יותר
אז מה שבחרתי להמשיך? אז מה שעמדתי שם ליד המיטה של שלומי והבטחתי שאנחנו נצליח. שנשרוד את זה.
בתכלס נשארתי אני, רק אני, ואין פה אנחנו, מה שאומר שההבטחה ההיא לא מחייבת אותי
וכל כך הרבה יותר קל לשקוע, להתפרק, לא לאסוף את רסיס האוזן וחתיכת החיוך ולהתחבר ליום חדש, לקרבות חדשים.
 
ואז אני חושבת עליהם, רק עליהם
על ארבעת הזאטוטים המיוחדים שלי
על הבחורונת שגדלה לי בבית, שפתאום היא ענקית כל כך, בוגרת ועוזרת ומכילה פי מיליון מילדה בגיל שלה.
אני חושבת על הבחורון שצמח לי, ששר כל היום – כמה הוא שר? שר שהוא התקבל למקהלה הבית ספרית והוא גאה כ"כ, שר שכשהמעלית בבניין רועדת והקולות השניים והסילסולים שלו נשמעים כבר מהקומה התחתונה אני יודעת שעוד שניה הכוכב העולה יכנס הביתה מעוד יום לימודים, ישיר ויהיה מאושר.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הנסיכית הקטנה שיש לי, זו שהיתה הבייבי של אבא והיום היא לא מוכנה שיקראו לה בייבי, זו ש"אבא אוהב אותי, אבל הוא בשמים אז אמא נותנת לי חיבוקים" וכולה בת "שתיים עודמעט שלוש" עם קוקיות מרקדות או צמות מדוייקות, תלוי בדרישה החד משמעית של "גברת עומדת על שלה" שלי.

ואז נשאר לי רק להנסיף את הנס הענק שלי, את הבייבי האמיתי, האושר העצום שבא לי בתוך כל השבר הענק. זה שממהר לגדול ולרוץ, שיש לי אותו למרות הכל, ואולי זה בגלל??
 
והמחשבה על האובדן העצום שלהם, על הסערה שהחיים הפילו להם ביום קייצי שטוף שמש, על המעבר החד שהיה להם מה"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" לבית הלוויות, לחיים נטולי אבא, לבית של משפחה ב2/3, משפחה צולעת, אמנם צולעת אבל עד הרגע רצה עם כל הצליעה הזו.
 
אז לכל הצליעה הזו אני אוסיף שבר?? מול כל האתגרים שהם צלחו עם כל החיסרון והקושי אני יכולה להרים ידיים? יכולה לוותר לעצמי?
 
בדיוק לרגעים כאלו שמורה לי ערכת הסופרגלו המיוחדת שלי
מכחול ה"אנשים טובים באמצע הדרך" נטבל בדבק ה"לא מובן מאליו" ואני מתחילה לאסוף את החלקים שהתפזרו
מדביקה קצה של חיוך ללחי שמתגעגעת לליטוף, כתפיים לראש שצמא לכתף רחבה ודואגת, מוח שחולם על קצת שיחרור לגלגלים שלו מיד מוצא את מקומו בתוך הראש הענק שגידלתי..
לאט לאט אני חוזרת לעצמי. הלב השבור מודבק בשכבה כפולה כדי שאולי כאב הלב הבא לא יצליח לפרק אותו לגמרי.
האוזן דואגת לשמוע מילה של עידוד, ממי שזה לא יהיה, גם אם זה ילדונת קטנה שאומרת "אמא, היום הבגדים שלך ממש יפים" והנה אני שוב, במבט קרוב אמנם ניתן לראות את סימני ההדבקות אבל מי בודק?
בגדול אני נראית אותה השירה החייכנית, החזקה, המתמודדת
בפנים אני יודעת שצלחתי עוד קרב, שלא הנחתי לו לסחוף אותי ועוד שבר בי נחסך.
אבל אני גם יודעת כמה שברירית המסכה הזו.
כשאני שומעת שוב ושוב "כמה את גיבורה", או "מפחיד להתקרב אליך, את יותר מידי חזקה" זה מדאיג אותי.
מדאיג אותי בשבילי אבל לא פחות בשביל נשים אחרות לוחמניות ומתמודדות כמוני שלא תמיד מוצאות את הכוחות לרוץ למרחקים ארוכים.
אני זוכרת מהעבר הלא רחוק, מהימים של לפני, בהם הייתי רואה אמהות יחידניות מתמודדות, כל אחת וסיפורה היא ואז לא הבנתי. לא הצלחתי לקלוט שהחוזק הזה לפעמים הוא פרויקט שיקום סיזיפי ומתיש ולמרות שהכל נראה בסדר זה ממש לא. עכשיו אני מבינה שלפעמים התוצאה של המלחמה היומיומית הזו היא רק אנשים שמתרחקים או אנשים שמבינים שלא זקוקים להם מה שמפיל עוד יותר ואני כל כך מצטערת על ימים אחרים, על מקומות בהם לא הייתי כי לא הבנתי שאני נדרשת להיות בהם, כי קראתי לא נכון את המפה.
 
אז אני לומדת. כל יום משהו חדש.
דברים שהיו כל כך מובנים פעם היום מובנים אחרת, דברים שהיו מובנים מאליהם פתאום מוערכים באקסטרה ולא מובנים בכלל.
אני מודה כל בוקר על עוד יום שהאפור החורפי עדיין לא כאן ומנצלת כל שניה של שמש, כדי להילחם באפור הפנימי המאיים, להבהיר סימני הדבקות ולהתחזק, לא להשבר שוב וגם כשכן למצוא את הכח להידבק שוב, ולהתקדם בכוחות מחודשים
 
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על מלנכוליה אהובתי
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines