עצם הרגשת חיסרון החבר כחסרוננו היא באמת מעלה גדולה מאוד, והלוואי והיינו זוכים לה תמיד, אך היא עדיין חסרה. האדם שפועל מתוך רחמנות עושה את מעשיו מתוך מניעים חיצוניים שמעוררים את מצפונו, למעלה ממנו נמצא בעל מידת החסד. בעל מידת החסד הוא האדם ששואף לחסד בכל מהותו, אין לו שום מניע בעצם המעשה מלבד עשיית החסד וההטבה עם חברו.
בפרשתנו אנו פוגשים את אברהם אבינו, עמוד החסד. לאחר שנתנסה בניסיון לא פשוט, ברית המילה, ועמד בו בהצלחה, אברהם יושב ביום השלישי למילתו, היום הקשה ביותר, בחום איום ונורא ומחכה לאורחים. הוא אפילו שולח את משרתו שיחפש אורחים בשביל לארח אותם ולהיטיב עמם, הוא לא נרגע עד שהקב"ה שולח לו שלושה מלאכים שיספקו את מבוקשו - לתת, להעניק, להשפיע אהבה וחסד.
גם בבית שלנו ישנם שני סוגים של בעל/אשה, ישנם רחמנים וישנם בעלי חסד. ומי אנחנו? האם אנחנו מחכים שיקרה משהו בשביל להיטיב ולעזור לבן/בת הזוג או שכל מגמתנו ורצוננו היא להשפיע טוב ולהרעיף אהבה? האם אנחנו צריכים שיזכירו לנו שבן/בת הזוג זקוקים לנו או שכל הזמן מקוננת בראש המחשבה: איך אני יכול/ה לעשות טוב לאישתי/בעלי?
ניצוץ אחד של חסד אמיתי יכול להציל מקנאה, משנאה, מריבים שטותיים או חיכוכים מיותרים. בכל אחד מאתנו יש ניצוצות ממדרגת אברהם אבינו, ועלינו מוטלת החובה להלהיב את הניצוצות עד שיהפכו לעמוד של אש שיתקדם לפני ביתנו ויורה את הדרך הנכונה.
הכותבת היא הראלה ישי, שדכנית ותיקה ובעלת רשת משרדי השידוכים דו-לב.