>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


עד כלות הנשימה


10/09/2014
בימים של חוסר חמצן שירה גלבר משתפת בטורה במאבק האין סופי על הנשימה


מאז ומעולם, מהשניה הראשונה שאני חיה אני נושמת.
כמובן שאני לא זוכרת את הנשימה הראשונה אבל אני מניחה שהיתה שניה או שתיים של מתח סביבי עד שגמעתי בפעם הראשונה את האויר בכוחות עצמי ומאז, מאז זה שם, בלי המון מחשבה מיותרת. פשוט שם.
אולי בגלל שאני עושה את זה כל כך הרבה זמן, אולי כי זה נעשה בד בבד עם כל כך הרבה דברים אחרים, אין לי מושג למה אבל אף פעם לא חשבתי במיוחד על הנשימה.
היא כורח המציאות, כמו שאני לא חושבת על הדם שמפמפם לי הלב לורידים, כמו שאני לא חושבת על כמה פעמים בשניה אני צריכה למצמץ כך גם לא חושבת על הנשימה.
היא פה, חיונית כל כך ועם זאת כל כך לא נספרת.
הזמנים היחידים בהם חשבתי על נשימות היו כאשר הנשימה כבר לא היתה טבעית או קיימת, לדוגמא בגיל שמונה, פעם ראשונה בבריכה ללא השגחה צמודה, ילדונת קטנה בבגד ים צהוב זורח אוזרת אומץ ושוחה עד לאמצע המים העמוקים בבריכה ואז אפוסת כוחות טובעת בה, לא זוכרת איך הגעתי לשפת הבריכה אבל זוכרת את הנשימה הראשונה ההיא אחרי שרוקנו לי את הריאות ממים. את השאיפה ההיסטרית, הגמיעה הארוכה של האויר והריאות הכואבות. ואז חשבתי על הנשימה, על כמה לא נשמתי שניה לפני ששקעתי, על כמה אני מודה על התזכורת ששכחתי להודות, על האפשרות לנשום ועל הכוחות לעשות את זה.
לומר לכם שהתזכורת הזו עשתה את שלה ומאז התרגשתי עם כל נשימה שנשמתי? כמובן שלא, כמובן שצללתי חזרה לתוך ההרגל והנוחות ושכחתי איך זה להיות בלי. היש הטבעי והמתבקש היה נח וקל כל כך עד שהזכרון דהה ולמעט פוביה קלה ממים שכחתי מכל זה.
בזמן האחרון הנשימה היא אחרת.
זה התחיל כשהנשימה של שלומי הפסיקה.

אחרי שבצורה כל כך קרה ומנותקת הצוות הרפואי הודיעו לנו כי לא היתה להם ברירה והם הכריזו על מותו, אחרי שבדמעות וצרחות קורעות לב אמרנו איתו שמע ישראל, אחרי שכולם יצאו והשאירו לי אותו לבד, לכמה דקות של שקט ופרידה. ישבתי מול המיטה שלו, בתחילה דוממת, לא יודעת מה לומר והסתכלתי עליו, כל כך שלו, העיניים שלו עצומות אבל ההכרה שהוא במקום טוב יותר עכשיו, שההיסטריה בו הנשמה שלו היתה נתונה בשעות האחרונות חלפה והוא המשיך, עבר למקום טוב יותר, הראש אולי מבין אבל הלב מסרב לקלוט, זה לא נתפס. ואז זה קרה.. פתאום הייתי כל כך מודעת לסדין שלו, סדין לבן פשוט שכיסה אותו עד הצוואר. הסדין לא זז.
כמה פעמים קמתן בלילה, עברתן ליד מיטות הילדים, ראיתן את השמיכה זזה קלות והמשכתן הלאה? כמה פעמים בדקתן עולל קטן שישן במיטה ואפילו לא שמתן לב שאתן לא נוגעות בו, זו רק השמיכה המלטפת שזזה לה חרש וכמו לוחשת את עובדת היותו נושם ובסדר.
הסדין שלו לא זז.
ישבתי שם, מסתכלת ולא מאמינה, מסתכלת שוב, מחכה עוד פעם, ממצמצת אולי אני לא רואה טוב, אולי אני מפספסת משהו אבל זה לא השתנה, הסדין דמם.
מאותו הרגע הנשימה היא כבר לא אותה הנשימה
לפעמים מוצאת את עצמי מזכירה לעצמי לנשום, עסוקה כל כך במירוץ האינסופי, בדאגה להוא ובטיפול בזה עד שהריאות שלי צווחות מחוסר מוחלט ואז לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לעוד סיבוב.
לפעמים מתוך צורך אני לא נושמת, כדי שקרב האגרופים הזה שאני צריכה לנהל מול הבירוקרטיה המזעזעת שלנו פה בארץ יהיה חד יותר, מדויק יותר, כואב יותר. כדי שהתסכול יתפרק למקומות המועילים יותר לדוגמא, שכשאשב מול הפקידה הנחמדה והאדיבה ואשמע כי אם אני רוצה סיוע של הרווחה, דבר אלמנטרי לכאורה לאלמנה עם ארבעה ילדים, עלי לעזוב את העבודה שלי, להתבטל, להקלע לקושי גדול יותר ורק אז אעמוד בקריטריונים ואוכל להעזר על ידי המדינה, זו שאת מיסיה יודעת לקחת בלי למצמץ ובדרך אל הבנק שוכחת את האזרח הקטן שממלא  כיסיה או אז אוכל לקחת נשימה עמוקה, להתגבר על האימפולסיביות והצורך להפוך לה את השולחן ולהציף את משרדה בדמעות ובמקום לסנן לאט לאט ובקור רוח את המילים הכל כך הגיוניות שזעקו לפני אמהות חד הוריות עם דמעות בעיניים וממקומות כל כך חלשים ונמוכים, את ההשתאות מול האטימות הממסדית, לקחת אויר ולנשום... כי כשאצא ממנה אצטרך להמשיך בשגרת היומיום, האמאבא, ואז לא יהיה לי זמן לחמצן הנצרך כל כך.
כשמגיע הקושי, כשאני מוצאת את עצמי נושמת אל תוך הסיטואציות הקשות שלא מפסיקות להזדמן.  אני מרגישה איך החמצן הנשאף והנשימה האיטית מפוגגת אותן, ממיסה ומרככת קצת את הקושי ונותנת לי פסק זמן להתאושש ורק אז להגיב גם אם זה לא מיד אלא לאחר יום או יומיים, הצורך הבסיסי בלנשום, הזמן שזה לוקח למרות הקושי פותח לי חלונות נוספים והבנות נוספות.
עד כלות הנשימה
לפעמים בסופו של יום כשאני, הרגליים הדואבות שלי והלב המסרב לעכל את הדממה הסמיכה שמשתררת בבית מתיישבים לכמה דקות של מנוחה אני תוהה איך דבר אלמנטרי שאפילו לא שמתי לב אליו פעם, שאנחנו בדרך כלל לא לוקחים בחשבון הופך להיות אישיו כל כך משמעותי, איך נשימה שאמורה לעשות לנו כל כך טוב לפעמים היא כל כך קשה לי, כל כך חסרה, איך ברגע הכל מהתפך וזה לא רק הלבד, זו לא רק האחריות והגעגוע, זה לא רק הצורך בזה שאיננו ובכל מה שהוא היה, זו הנשימה, הדופק ששינה את קצבו, המובן מאליו שכבר לא.
אז, כשהנשימה קשה, כשהצער חונק את הגרון, כשהדמעות מציפות את העיניים ואין אפילו את המינימום של הכח כדי לנשום, מזכירה לעצמי שיש לי "בלוני חמצן" רזרביים, שיש לי את הילדים המדהימים שלי, החמצן המיוחד שלי שמנשים לי כל כך ונותן לי כח להמשיך ולהטעין מהם ולהם חזרה.
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על עד כלות הנשימה
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines