והגעגוע המוזר הזה, לפעמים עוברים כמה ימים של טירוף, ימים של עיסוקים בילדים ובבית ובכל הבירוקרטיה והמסביב, ימים בהם ההרגשה היא שהוא איננו, בורח מהתודעה, אמנם כל פעם שאעבור על יד התמונה שלו הלב יצבט, אזכיר אותו תוך כדי שיחה מתוך הרגל, פשוט כי הוא היה, עודנו, אבל לא אשים לב לזה... וישנם ימים בהם אי אפשר לנשום, בהם החוסר שלו מנתק אותי מהחמצן, בהם הכרית כל כך רטובה בלילה והעיניים נפוחות כשקמים בבוקר. בהם אני לא מצליחה לעשות פעולות בסיסיות, לעמוד זקוף בלי לרעוד, להסתכל למציאות בעיניים ולנשוך אותה חזרה כמו שאני מנסה לעשות.
אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יקרה, הוא בא והולך הגעגוע הזה. לפעמים כשבא לו הוא קופץ לביקורים גחמניים ומציפים כאלו, כשהוא בא החסר ענק וכשהוא הולך הוא גדול לא פחות, והזמן שאמור לעשות את שלו מתעתע, משחק בי משחקים, מזכיר לי שהוא בעל הבית ולא יעזור כמה שאנסה הוא זה שיכתיב את הקצב.
ועכשיו בשקט, הגעגוע קיים כל כך, עוטף אותי ומושך עמוק לתוך הכירבול העצוב והריק הזה, מחבק אותי חיבוק דוב, וטוב שבעצם יש לנו הסתגלות של שעה, שעתיים, שלוש וחצי.... הוא לא יוכל לקחת אותי אליו לנצח, יש לנו זמן מוקצב, ופתאום אני בעצם כבר לא מתלוננת על השקט הקצר והממוקד שבא לבקר. טוב לי שהוא יחלוף מהר ואיתו הקושי, כי למי יהיה זמן להתמסכן כשהקטנטון יגרגר מאושר או כשהנסיכה תנסה לשחזר את כל התנועות של השיר החדש שהיא למדה או את השם של החבר החדש בגן ששמר עליה כשהיא התגלשה.
ובעצם חושבת שאיזה נס שעוד שבוע וחצי אני מסיימת את חופשת הלידה המשונה שלי וחוזרת לעבוד. נכון שאין לי מושג איך אעשה את זה. איך אסתדר עם ארבעה ושגרת בוקר לחוצה. איך אשרוד את המירוץ הזה שמחכה לי כל יום אבל לפחות אני יודעת שאם הקוקיות של הזאטוטה יהיו עקומות או שהפפיון לא יהיה בדיוק בצבע מתאים לשמלה זה יתקבל בסלחנות, וטרודה קצת מהבלבול בין הסנדביצים עם הדרישות הספציפיות, מחמש נשיקות בוקר טוב שלא יהיה לי זמן לתת ברוגע ומחיבוק שידחה וכנראה מרוב לחץ אשלח טלפתית אחרי שאתיישב מול המחשב שלי במשרד אבל בינתיים משתיקה את המחשבות / דאגות. מנצלת עוד כמה דקות של שקט, עוד שאיפה עמוקה ומשכרת של חמצן לפני הצלילה ושליחת המון אנרגיות חיוביות ואיחולי הצלחות לנסיכים שלי שכבר עכשיו מתגעגעת אליהם כל כך...