>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


שנה חדשה


27/08/2014
עם סיומו של הקיץ ובפתח שנה חדשה שירה גלבר מתלבטת לאיזה מהשניים היא מצפה יותר


-          אמא, כבר בוקר?
-          לא חמוד שלי, תחזור למיטה, עוד קצת יגיע הבוקר..
כעבור עשר דקות, דרדס קטן מפוג'ם מהדס בגיל עם עיניים זוהרות במיוחד
-          ישנתי קצת, זהו, עכשיו כבר בוקר?
כולנו מכירים את תופעת ה"ערב לפני טיול שנתי / מסיבת סופשנה / יומולדת".
הערב לילה הזה שלא נגמר, בו כל שניה בודקים את השעון, מחכים בקוצר רוח שיחלוף הזמן ושהבוקר המיוחל יגיע ואיתו האירוע הנכסף.
לגלות לכן סוד?
אני מרגישה ככה כבר כמעט חודשיים.
טוב, לא אגזים ממש אבל מרגישה ככה לפחות שבועיים על בסיס יומיומי.
אם נדייק ההמתנה הזו כבר לא כל כך כייפית, אצלי האופטימיות הרבה יותר קשה להצפה עכשיו, זה רק אני והחכיון והקוצר רוח האין סופיים.
כן כן, גם אצלי בבית חופש גדול ענק מוגדל בשקל תשעים בא לבקר עם כל החבילה הנוצצת והטקסית שלו. עם שירי הקיץ והריקודים. עם ההחלטות על חודשיים מנוצלים ומחויכים לכולנו. עם הילדים המאושרים מההבנה שאין למה למהר ואין סיבה לקום מוקדם בבוקר. עם סרטי הילדים שזכו לעדנה וחן מחודש אחרי שלא היה לנו זמן בשבילם במהלך השנה. עם המון כוחות לפרויקטים מיוחדים, לזמן איכות פעם עם זה ופעם עם האחרת. עם חוברות עבודה, משימות קריאה ושיעורים פרטיים לניצול מקסימלי של הזמן. עם טיולי בריכה / ספריה / משפחה ועוד ועוד וכל זה עם חיוך ענק, עם טישו מוכן בעמדת ספיגה ועם חיבוקים ענקיים, נשימות ואורך רוח.
שלום כיתה א
בתחילת החופשה בדקתי בויקיפדיה מהי ההגדרה של סבלנות.
סבלנות היא היכולת לסבול המתנה, עיכוב או התגרות בלי לכעוס או לדאוג וכן היכולת להתמיד בשקט בהתמודדות מול קשיים
אם זה הכל, חשבתי לעצמי, אני אצליח להתמיד בזה, יהיה בסדר..
לאט לאט החלו לצוץ גם חילוקי דעות.

לאט אמרתי? טוב, הייתי מאד עדינה.
יום אחד, במטח שמכניס את המטחים של עוטף עזה לכיס האחורי הקטן (הנה רעיון לקברניטי מדינתנו, גייסו את המשאב הקטלני הזה לכוחותיכם, רווח נקי לשני הצדדים) התפרצו לחיינו המריבות. הן לא פסחו על שום חלקה טובה וירוקה שצמחה פה למשך יומיים שלמים, קוטלות את כל הפריחות והאושר ברגע.
מאותו הרגע היה אסור להכנס לחדר שלה והיה אסור לגעת בספר שלו. היה אסור לחשוב לידה או לנשום לידו. היא תמיד צדקה והגיע לה והוא היה מקופח ועצבני.
ואני? נושמת, מחייכת להוא, מרגיעה את ההיא, מפשרת ומפרידה בין הכוחות, אושר גדול.
אני חושבת שעד לאותו הרגע עוד איכשהו הייתי אמא מדהימה והצלחתי ללחוש "שלא ייגמר לנו החופש" פעם או פעמיים אבל די מהר מצאתי את עצמי לוחשת נון סטופ תפילות חרישיות ומבקשת מכל הצדיקים שבמרומים ומהפחות צדיקים שבמשרד החינוך ומייחלת לסיום החופש הגדול.
בשמחה רבה יצאתי לקנות את הרשימות האינסופיות של ספרי הלימוד לאוניברסיטאות של הילדים – לא פלא שהמוח שלהם נגוז מיד עם תום שנת הלימודים, הוא מנוצל עד האחוז האחרון שלו במשך השנה.
אפילו נערך מסע רכישת בגדים לנסיכה שקיבלה פטור מתלבושת אחידה החל משנה זו – ואיך אמורים להתמודד עם זה אני אפילו לא חושבת, משאירה לעצמי איזשהו אתגר להמשך, הקיץ הזה איתגר דיו.
וזהו.. הספרים מוכנים ועטופים, ריח חדש ונקי, הבגדים והתלבושת כמו חיילים בארונות ועכשיו מה? עדיין נשאר זמן לחכות?
כמה ימים לסוף הסיוט מרוטת סבלנות אני מתיישבת על הספה בעוד בוקר בו הצוות עדיין נם את שנת היופי שלו בשעה 11:00 אחרי שהם התקפלו למיטות בשעה 2:15 משתיקה את המחשבה על מי זו האמא ההזויה הזו שלא הרדימה אותם לפני ושחושבת על כוס הקפה והשקט שלה לעוד כמה דקות ולא מעירה אותם בשעה 11:00 בבוקר. כמובן שיודעת שזו אני אבל אין לי שום בעיה עם ביקורת עכשיו, אני טעונה דיי כדי לתקוף חזרה ולנצח בקרב הזה.
אני מוצאת את עצמי באחד ממסעות הדמיון לארץ שגרת לימודים ובית ספר, ארץ בה מישהו אחר מתמודד עם ה"הוא נשם לידי, היא לקחה לי" חיוך רגוע ושקט על קצה השפתיים אבל למרבה הפלא אני לא מצליחה לשחרר אותו, אני שוב פעם מודאגת וחוששת.
שנה חדשה, מסגרות חדות, התמודדויות חדשות, אתגרים חדשים... הכל מזמזם סביבי ברחש מתמיד.
האם לזה ייחלתי? כלום לא עדיפות לי המריבות הקטנות והרגילות שלי ולשמור אותם קרוב קרוב לסינר שלי?
הבטן מתהפכת ופתאום הסבלנות נראית לי כמו מצרך נדיר, פתאום אני צריכה את תחילת השנה מסיבות אחרות לגמרי, רוצה לראות אותם מצליחים, עטופים בצוות דואג וחם, שמורים ומוגנים בדיוק כמו פה.
אני נזכרת בתחילת שנה בשנה שעברה. בפחדים הענקיים שהיו לנו כולנו.
בשאלות שניקרו, איך מתחילים שנה מאתגרת כל כך? איך משלבים בהצלחה בית ועבודה לבד? האם נשרוד את המבטים של כולם ביום הראשון ללימודים? האם אחרי החיבוק החם הראשון תמשיך להיות דאגה ועזרה? מי ילווה את הנסיך הקטן לסליחות? מי יבוא לצפות בנסיכה רוקדת ושרה סולואים במסיבות? ומי ילך לימי הולדת? ומה יהיה עם פרויקטים ולימודים?
והנה אנחנו שנה אחרי, צלחנו שנת לימודים שלמה, חופשת קיץ שלמה ובמבט לאחור עם כל הקושי נשזרת גאווה. גאווה עצומה בילדים המדהימים שלי שצלחו את הכל למרות הקשיים והחוסר, גאווה בצוותים המדהימים שליוו את כולנו, שבלעדיהם אין מצב בעולם שהיינו מצליחים לעבור את השנה הזו ולסמן עליה וי של מנצחים.
 
אז החלפתי תפילות,
במקום לייחל שייגמר החופש הזה, מתפללת לעוד כמה דקות יחד איתם, להטענה נוספת של אהבה נטולת מסגרות ותנאים, לעוד כמה חיבוקים ארוכים ומחזקים, לסבלנות ורוגע עד ההתחלה הבאה שמחכה לכולנו  מעבר לפינה
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על שנה חדשה
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines