|
נר תמיד
20/08/2014
לאחר שנה שלמה נר נשמה קטן שכבה מציף בשירה גלבר הבנות על האש האמיתית הבוערת בה
והנה הגיע לי היום הזה בשבוע שצריך לכתוב בו טור
התיישבתי מול המחברת המרוטה שלי, זו שקראה אותי בוכה, מיואשת, מאושרת, אופטימית והיד לא מצליחה לכתוב בה ולו שורה אחת
הלב והבטן מכווצים, הנה מגיע מחסום הכתיבה הראשון שלי, ולא, לא שחסר חוויות לכתוב עליהן – היום הראשון אחרי השנה, הפחד מהחיים החדשים שמחכים מעבר לפינה, הקיץ המתיש והאינסופי שנפל עלינו (זו רק אני או שהשנה באמת האריכו את הקיץ, קיצצו לילדים בשעות השינה ובסבלנות והמזג אויר נהיה לוהט יותר?), הגעגועים שלא מרפים, התובנות האינסופיות יום יום, אבל עדיין.. משהו בי לא זורם, משהו עצור כל כך, לא נושם.
 ואז זה קרה
קמתי לקחת לי כוס מים קרים, לרענן את המחשבה ומשהו במטבח היה שונה, הלב פתאום התכווץ. לקחו לי כמה שניות כדי להבין מה מפריע לי ואז נפל האסימון בקרקוש קולני
נר הנשמה האחרון כבה.
ב385 הימים האחרונים ליווה אותי דרך קבע נר נשמה.
בתחילה זה היה נר שבועי שנדלק מיד לאחר הלוויה במטבח הקטן של ילדותי, פתק בכתב יד וצלחת חד פעמית לצדקה צורפו לו והרגשה שזה לא אמיתי, שזו עוד העמדה לסצנה מטורפת לא מציאותית.
כשחזרנו הביתה עברנו לנרות שבועיים, ייעדנו להם פינה משלהם, פינה קטנה במטבח בה ריצדה שלהבת בכל שעה של היום.
פינה הזכרון הקטנה שלנו אליה ברחתי מידי פעם כדי לקבל כוחות, מולה בכיתי המון ומצאתי בה שלווה.
הפינה הזו היתה גם מוקד מריבות לא קטן
"אני מדליק את הנר השבוע"
"לא!!! אני מדליקה, אתה הדלקת שבוע שעבר"
וזה לא היה נגמר עד שאני הייתי מוציאה נר, לוחשת "לעילוי נשמת שלמה בן יעקב" ומבקשת עוד קצת כוחות כדי להמשיך ולהתמודד מול הלבד העצום שלי וכן, גם מול המריבות האינסופיות.
הייתי קמה באמצע הלילה, להרגיע את ההיא מהחלום המפחיד או להכין בקבוק לזה שהיה רעב מידי וחשק בארוחת חצות והלהבה תמיד היתה שם, מנחמת, כמו אומרת "אני פה, איתך, מאירה לך קצת מהחושך שנשאר".
הייתי מדליקה נרות שבת, מתפללת להצלחת הילדים ולעילוי נשמתו והלהבה דולקת ברקע, מהנהנת לאישור.
בימים שפופים יותר היא היתה מזכירה לי כמה אור ואושר היה פה, כמה נשאר ממנו בילדים המדהימים שלנו וכן, גם נותנת תקווה לימים מאושרים ומוארים יותר.
ואז, הנר האחרון כבה.
עמדתי כמה דקות מול מיכל הזכוכית האפור, זה שתמיד זהר באור עדין ואצילי ועכשיו דמם והבטן התהפכה, עוד שלב באין. עוד ריק שצריך להתמודד איתו.
מתוך הרגל כמעט שלפתי עוד אחד והדלקתי ואז נזכרתי שזהו, חלפה לה השנה, מעכשיו נרות מדליקים רק בחגים ובימי שנה.
כמו ההרגשה המשתקת שעברה בי בסיום השבעה עם הציווי של "קומו", כך גם עכשיו. זהו.
כן, זו דרכו של העולם.
גם לציונים וגינונים יש את הזמן שלהם. אמנם הם מעידים על משהו, נותנים ביטוי ולו הקטן ביותר למה שמתחולל עמוק בלב אבל הם גם משפיעים הפוך, מהבחוץ לבפנים.
ואז פתאום כבר היה לי ברור על מה אכתוב הפעם, התובנה שהיתה עמוק בפנים נבטה והציפה. תובנה שאפשר לראות רק מהמקום המיוחד והרגיש אליו נשלחתי אני.
אמנם קצת צלעתי בדרך להבנה. לקח לי קצת יותר זמן אבל זה לא נורא בכלל כי שיעורים שלמדתי לאט זכרתי בדרך כלל ליותר זמן. לאט אבל בטוח ובסוף זה בא.
כל עוד הנר הזה דלק היתה פה שנת אבל. שנה ראשונה ומשמעותית. שנה בה הרשיתי לעצמי לטעות, לתהות, להתעסק בחושך ובקושי. לתת לו ביטויים חיצוניים ולעיתים גם לתת לו להשתלט על האוירה. אבל הנה חלפה לה שנה (מי היה מאמין?) ועכשיו זה הזמן להאסף, להלחם, להאיר מבפנים לבחוץ בלהבה ענקית, באש לוחכת.
ההבנה שהאש הזו תמשיך ותבער בתוכי, בתוכנו. שהחום קיים והוא רק יתלהט יותר, יחבק יותר, יתעצם. וזה לא תלוי בנר כזה או אחר שדולק. הידיעה ששרדנו פרק זמן כל כך ארוך ואנחנו עדיין פה.
אמנם עם ברכיים חבולות מרוב נפילות וציפורניים שבורות מרוב מלחמות אבל עדיין פה והאש הפנימית עדיין קיימת, עדין מאירה, דולקת לנצח לעילוי נשמתו ולהצלחתנו.
|
RSS