>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


כעבור שנה


13/08/2014
בסיום שנת האבל, שירה גלבר כותבת מכתב פרידה, בקשה, סיכום.


שלומי שלי
אני שוב חורגת ממה שהיה מקובל אצלנו, מפרסמת לך מכתב בפורום מורחב, דברים כל כך שונים ממה שהם היו והיום עם הפז"ם שצברנו והמאורע נראה לי שזה בסדר קצת להתגמש מהמקובל.
אתה לא מכיר את הבמה הזו. את האמת? גם אני לא חלמתי להכיר אותה בנסיבות האלו.
תמיד הערצתי כותבות של בלוגים, אנשי עט שמצליחים כל שבוע באופן קבוע להעלות על הכתב מילים שנונות. לסחוף אחריהם קוראים כל פעם מחדש. חלמתי להיות אחת כזו, לקבל את החשיפה, להצליח להתמיד, לא לאכזב ולהצליח למצוא עניין ולו אצל קורא אחד כל פעם.
הנסיבות ההזויות להתגשמותן של החלום הזה לפעמים נראות לי לא מציאותיות. לא יתכן שזה אמיתי. איך כל זה קרה ואיך כבר מעל חצי שנה כל שבוע אני כותבת ומשתפת וזה לא נגמר.
תכיר שלומי, זה הבית החדש שלי, פה אני מרגישה בנוח, בנעלי בית הכי מפנקות שיש, פה הדמעות מתגלגלות חופשי בלי לחשוב על האיפור שימרח, פה החיסרון זועק כל שבוע, קורע את הלב שלי תוך כדי כתיבה ומרגע שעלה לאוויר גם את של הקוראים.
פה שלומי שלי הכירו אותך המוני אנשים. למדו על איזה בן אדם מדהים היית. איזה בעל מסור, אבא דואג, איש משפחה אמיתי. פה הצלחתי להפגיש עוד כמה אנשים עם שמחת החיים המטורפת שהייתה בך, להדביק גם אותם בה.
פה הצלחתי להרעיד ולשנות את ה"מובן מאליו" למוערך ומחייב ניצול תמידי.
הכרת אותי תמיד ככותבת, מגילות. תמיד חפרתי לך בכל מדיה וצורה אפשרית. ביום שכתבת לי את המכתב הראשון של ארבעה עמודים על נייר פירמה של העבודה שלך, באותיות קטנות, שורות צפופות והמון השקעה הלב שלי גלש. לא היה מקום בשבילו בחזה שלי. כי כזו אני, מילים תמיד עשו לי את זה, תמיד היו המרפא לכל בעיה. הקינוח המתוק לכל מתנה. קנו אותי בלי למצמץ.
וכשהלכת, כשיום אחד כבר לא היית פה לשמוע אותי חופרת. לחזק אותי במילים שכל כך הייתי צריכה, הייתי צריכה למצוא תחליף.
הוא אמנם לא תחליף ראוי לך אבל זו נחמה קטנה.
כשנעלמת לנו עמדתי על ידך והבטחתי שאלחם. שאעשה את הכל כדי שתהיה גאה בי. כדי שהילדים המקסימים שלנו ימשיכו עם השמחה האמיתית שהייתה טבועה בהם. נלחמתי כמו לביאה, שלפתי ציפורניים ונאחזתי הכי חזק שיש.
רתמתי את עצמי לחבלים העבים והתחלתי למשוך.
בהתחלה האדרנלין וההלם דרבנו אותי. הטיסו אותי קדימה. מצאתי את עצמי מצליחה לקום בבוקר למרות החור בלב, מצליחה לנשום שבוע שלם, להעביר עוד שבת בלעדיך, עוד חג איכשהו.
לאט לאט זה התחיל להיות קשה יותר.
לא חלמתי לרגע שהמרוץ הזה יהיה למרחק. חשבתי ספרינט קטן ואתה חוזר.
החבלים התחילו לחתוך בי, הלב נקרע כל פעם עוד קצת ועוד. סיבים התחילו להיתקע לי בידיים אבל משכתי. כל פעם הייתי מרגישה איך אני מגיעה לעוד סיבוב מתנשמת ומתנשפת ולא מאמינה שאצלח אותו ופתאום מגיע הכח. לא יודעת אם זה אתה, אם זה ריבונו של עולם או בעצם אם זה שניכם שביחד הצתוותתם לי ושלחתם לי שקי כח. כפפות שירפדו את הידיים הדואבות. אנשים טובים עם מעשים טובים לא פחות. אנשים פחות טובים שלימדו אותי להעריך את מה שכן יש לי.
כעבור שנה

איכשהו אנחנו מסכמים עכשיו שנה שלמה של מרוץ, פרק זמן מכובד (די והותר!!!) ואני עדיין בבועה שלי. עדיין עומדת שם ליד המיטה שלך ומבקשת, מתחננת ש"עכשיו תורך, רק לכמה דקות"
רק לכמה דקות תבוא תדבר עם אסתי שכל כך אוהבת וצריכה אותך, את החבר הכי טוב שלה. תכין אותה לקראת הבאות ותגיד לה שלעולם לעולם לא תעזוב אותה גם אם פיזית לא תהיה כאן.
רק לכמה דקות בוא תשחק כדורגל עם שמול, תראה כמה הוא אלוף ברכיבה על אופניים כמו שחלמת ללמד אותו, תשתאה מכח הרצון והדבקות במטרה שלו במשך כל השנה הזו. לכמה דקות תתגאה בו ותן לי לנשום את המבט הזה בעיניים שלך.
רק לכמה דקות תבוא לעדי שלך, זו שלילה לפני שנפטרת לא נתתי לך להעיר בשלוש וחצי בבוקר ועד היום אני מייסרת את עצמי על זה. זו שלפני שפקחת עיניים היית רץ להסניף, זו שהיית לוקח איתך על המותן ומשוויץ, זו שמנהלת איתך שיחות על בסיס קבוע, מספרת לך כל פעם שהיא רצה לשירותים שהיא כבר גדולה, שהיא עוד שניה בגן של גדולים ובכלל... מנהלת שיחות מעמיקות, כמה שהיית נהנה מכמה דקות איתה
וכן... בוא לכמה דקות לאודי שלנו. למתנה הנדירה שהשארת פה לפני שהלכת ועוד לא ידעת על קיומה. בוא תכיר אותו, את זה שנושא בגאון את השם שלך. את העולל המושלם עם שתי השיניים וגירגורים מפה ועד השמים. בוא תראה את זה שהשלים לך את הרביעיה כמו שרצית. אוי שלומי כמה שתתרגש. אני לא בטוחה שתתרגש אם תבוא בלילה כשכל חצי שעה עגולה הוא דואג להזכיר לכולנו את קיומו אבל כשהוא ישב מולך בכסא נדנדה, יתפוס רעשן ויחייך את החיוך המושלם שלו אתה בטוח תימס.
ומותר לבקש שתבוא גם אלי? רק לכמה דקות? רק תחבק אותי. תחזק אותי. תתן לי דלק להמשיך לרוץ.
בוא אלי ותגיד לי שבסדר לך. תגיד לי שגם אני בסדר לך, שאתה מרוצה ממה שעשיתי פה. תן לי את הכח להמשיך ולעשות, לא בעקיפין על ידי אנשים טובים שאתה שולח לי לחיים אלא אתה. בוא ותגיד שעכשיו טוב.
אין לי ספק שכשנפטרת עלית ישירות אל כסא הכבוד. התקבלת בשירות וריקודים. הקב"ה קטף אותך, ורד יפה שלו, ושזר אותך לתוך הזר המדהים והענק שהוא שומר קרוב קרוב אליו. אבל הנה, חלפה לה שנה, ועכשיו לכל הדעות אתה צרוף ומזוקק. עכשיו טוב. העטרות שקשרו לראשך כל כך מבריקות ויפות. החיוך הענק שלך מחזיר אור מקצה עולם ועד קצהו ואני? מה אני מבקשת? רק כמה דקות. כדי להתחיל לנשום ברוגע. כדי להצליח לאסוף את עצמי ולהמשיך לרוץ. רק את החיוך המושלם שלך פעם אחת אחרונה. את הרוגע שרק אתה יכול לתת לי. את ההנהון הזה שאפשר להמשיך ככה ושהכל בסדר..
אתה מבין שלומי?
כבר ויתרתי על החלומות שלנו, הם היו שלנו ביחד ומה שווה להגשים אותם לבד
כבר ויתרתי על התמימות והראש הקטן, על הרוגע והשלווה, הם לעולם לא יחזרו
ויתרתי על למלא את הבור העצום הזה בלב, הלוואי שאתבדה אבל זה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית
אבל עלינו. עלי ועל הילדים אני לא יכולה לוותר. במלחמה היום יומית הזו אני לא אפסיד. בדיוק כמו שהבטחתי לך בשלושים, עם ידיים ולב שרוטים הרבה יותר אבל נחושה פי מיליון. ביחד אנחנו נצא מנצחים, מצליחים. על האתגר הזה נסמן וי ענק ביחד.
ציינו השבוע את השנה לפטירתך. כמויות האנשים שהגיעו והשתתפו, ששלחו הודעות, שלקחו חלק פעיל ביום הזה היו מפתיעות
אבל למה אני מופתעת בעצם? הרי בדיוק כמו כל אחד שנאם, כמו כל אחד שדיבר איתך בקבר, גם אני יודעת כמה היית אהוב ומיוחד ויקר לכל אחד. כשאחד הנואמים סיכם ואמר לי שאין אפשרות שהיית ממצה את תפקידך פה, שהיית מחייך ומאושר כאן בלעדיי רציתי לענות לו שהוא טועה. שזו תמצית קיומך החיוך הזה, שהוא היה נמרח לך על השפתיים עוד לפני שהיית פוקח עיניים בבוקר לצידי. שהיית מחייך יותר מנושם, גם כשחיוך היה נראה לי משימה בלתי אפשרית, גם אז חייכת. שהיום אני נלחמת ולאט לאט מצליחה לאמץ את הדרך הזו. הדרך שלך!!!!!
נזכרתי השבוע איך בפעם הראשונה שנפגשנו הוצאת את הארנק שלך והראית לי את התמונות של האחיינים ששכנו שם דרך קבע. החיוך הזה נמרח לך והעיניים שלך ליטפו את התמונות בכזו אהבה עצומה. אותה האהבה שבהמשך ליוית בה את הילדים המדהימים שלנו, אותה הדאגה שהצמיחה אותם והפכה אותם לפרחים היפיפיים שהם. את אותו המבט אני מבקשת עכשיו שלומי, מהמקום הכל כך טוב ורגוע שלך, תסתכל עליהם, על ילדי הפלא שלנו. תלטף אותם ותדאג להם כמו שרק אתה יודע ויכול.
הם עברו שנה לא קלה והאתגר העצום של החיים האמיתיים שניה אחרי השנה והחיבוק מחכה להם. הם צריכים אותך. כולנו צריכים.
נוח בשלום על משכבך אהוב שלנו. גן עדן הוא בהחלט המקום הראוי לך או שמא אני אמורה לומר שהרווח הוא כולו שלו שהצטרפת לדייריו?!
מצא את המנוחה והנחלה שלך ורק אל תשכח אותנו, אלו שנשארו כאן, שחסרים וצריכים אותך בדיוק כמו פעם.
לתמיד.
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על כעבור שנה
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines