>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


אֵם הרחמים


30/07/2014
בריחה אל השקט הביאה את שירה גלבר לשתף בבריחה נוספת שמלווה אותה בשנה האחרונה. בריחה מהרחמים.


כמה דקות של שקט
בין ה"אמא היא לקחה לי את המקלות של התופים ואני לא יכול להחריש את השכונה" ל"אמאאא, הוא מסתכל עלי ועל חברה שלי וככה אנחנו לא יכולות להתרכז בלהשתעמם יחד" כל מה שייחלתי לו היו כמה דקות של שקט ולבד.
כמה דקות של אני ועצמי בלי זאטוטה בתהליכי גמילה או עולל יללן ואומלל שבוקעות לו שיניים.
קצת שלווה ושקט בתוך המרוץ האינסופי של אמאבא גרסת חופשת הקיץ.
לא יכולה לספור על הידיים של כל הדיירים פה בבית כמה פעמים התחרטתי שנשברתי וויתרתי לילדים על ההשתתפות בקייטנות. מה כבר יכול לקרות? הרגעתי את עצמי תוך כדי שאני מרימה את ידי מול בקשותיהם המנומקות, הם הרי אף פעם לא הלכו. תמיד הם העסיקו את עצמם בבקרים במשך כל הקיץ ורק כשחזרתי בצהריים מהעבודה הייתי יוצאת איתם לפעמים.
מסתבר שזה לא פשוט הסיפור הזה. נשמט מזיכרוני שהם העסיקו את עצמם כשאני לא הייתי נוכחת. עכשיו זה או שאני מעסיקה אותם בעצמי או מלחמת עולם. העסיקו את עצמם היה להתקשר פעם לאמא ופעמיים לאבא. זה היה אבא שקפץ בבקרים, שלקח אותם למשרד שלו, למשרד של אמא, לסיבוב בשכונה. העסיקו את עצמם היה "ילדיםםםם, אם אבא ישמע שאתם שוב רבים תשכחו מהחופשה" וכמו באורח פא פתאום הם היו נהיים החברים הכי טובים שיש. האיום הזה כבר לא עובד. השבוע, כשנפלט לי בטעות "אם לא תקשיבי לי אני אתקשר לאבא" אפילו הקטנטונת חייכה, "אבא בשמים" היא ענתה והמשיכה בנונשלנטיות להוות איום קיומי על הקירות הנקיים שלי.
 
אז לא פלא שחיפשתי את השקט שלי, את הכמה דקות עם עצמי ותו לא.
"הזהר במשאלותיך, הן עלולות להתגשם" אומר הפתגם ושוב פעם נוכחתי לראות כמה פתגמים צודקים.
לקחתי לעצמי כמה דקות של שקט, יצאנו אני ועצמי להליכה. הנייד הועבר למצב שקט והמחשבות נדלקו על פול ווליום ואז פתאום מצאתי את עצמי בחושך, באפילה צמיגה וחונקת. הנשימה היתה ממש קשה ואני לא בטוחה מה גרם לזה יותר, ההליכה או המחשבות.
הפחד.
צועדת ברחובות במרץ רב, עוד רחוב ועוד אחד והנה יש לי את כל הלבד והשקט שרציתי אבל הלבד הזה הביא איתו אורחים. הוא הביא איתו את כל המחשבות של היה לי זמן לחשוב. את הפחדים הכי צרופים ומדאיגים שגם הם לא קיבלו את היחס הראוי לאחרונה.
הנה אני.
בת שלושים.
אלמנה.

לבד.
בת שלושים? מתי זה בדיוק קרה? איך הפכתי להיות המנחמת, הדואגת, ה"מבוגר האחראי"? הרי בפנים אי מרגישה ילדה קטנה, פצפונת, כזו שכשקשה לה או כשהיא מפחדת מהשדים בלילה היא בורחת לכירבול בפוך או שכשהיא עצובה היא בורחת להתחבא בחיבוק של מישהו גדול, ואיך זה קרה שפתאום אני כל כך לבד פה בעולם ואין לי את המישהו שהיה לי. רק שלי. שיבוא וילחש לי באוזן שיהיה בסדר. שירגיע מעצם קיומו ובכלל... ולאן נעלמו כל הביטחון וחומות ההגנה שסיגלתי לעצמי במהלך השנים עד עכשיו? איך נשארתי שלולת שותף לצרה? איך נשארתי פה לבד?
העצבות והפחד הציפו ביחד עם גל רחמים עצמיים אומלל, עם כל פעימת אדרנלין הם רק התגברו, צובעים את הרחובות באפור.
אם הרחמים
לא, אני לא מתכוונת לכתוב עכשיו שפתאום נקרעו ענני הנוצה וקרן אור שטפה את כל האופק, ליטפה אותי ובת קול יצאה ובמילות עידוד אוששה אותי. זה לא קורה. גם את הכוחות לחייך לזו שחלפה על פני לא מצאתי באותו הרגע ועדיין לא התרוממתי מאז, מניחה שהכוחות יגיעו מתישהו מאחורי העיקול הבא או בהמשך היום.
באותם הרגעים הייתי רק מסכנה ועצובה ומפוחדת
ומה היה הכי עצוב? הכי עצוב שהייתי מסכנה עצובה ומפוחדת ולא יכולה לספר על זה. בדרך כלל כשאני מספרת על קושי או רגש שלילי שעובר בי התגובה הספונטנית של המאזינ/ה היא רחמים ואני? אני לא רוצה שירחמו עלי.
"הרחמים הורגים - הם הופכים את חולשתנו לחלשה יותר". כתב אונורה דה באלזאק ואני יותר ממזדהה עם אמרתו.
מהרגע הראשון בבית החולים בו נאספתי והחלטתי שאני נלחמת וממשיכה הדבר שהכי עצר אותי ומשך אותי אחורה הוא רחמים. אני מניחה שאנשים דואגים לי (מאד). שכשהם אומרים "תראו איך היא מתמודד בגבורה" עם המבט הזה בעיניים או "איזו מסכנה" הם רק מנסים לעודד אותי, לחזק אותי מהכח שלי בעצמי, להניח לי רמפה כדי שאוכל לעלות ולהתקדם אבל לפעמים אני לא חזקה, לפעמים אני מתרסקת, נמוכה כל כך, לפעמים גם לי הגיבורה קשה ואני לא מצליחה לקום מיד. הדבר האחרון שיכול לעזור לי, שאני מבקשת בכזה מצב הוא רחמים. להבדיל מהעידוד שדוחף ומדרבן להמשיך ולהלחם, להתנער משמיכת העצב ולהתקדם – הרחמים מקבעים אותי במקום העצוב. מחזקים את ידי העצב והאתגרים ומרפים את ידי.
נכון שאני מסכנה, מסכנה מאד לפעמים. ונכון שהחיבוק שלי אבד, הביטחון והעוגן שלי אינם. נכון שאני נעה ונדה כמו סירה מסכנה בלב סערה אבל גם אם עכשיו זה לא ברור או שאני לא מצליחה להניח את המחשבות שלי ולהתרכז באגירת כוחות ובמחשבות על היום בו תשכך הסערה והסירה שלי תשוט על מי מנוחות זה לא אומר שזה לא יקרה. אולי עוד שעה, אולי עוד שבוע, רק לא רחמים. הרחמים לא יעזור לי להמשיך ולחתור.
רחמים הם הדבר שיגרום לי להשאר קבורה בבית, לפחד להתמודד עם הבחוץ (עם הרחמים העצמיים עוד לא למדתי להתמודד אז עם אלו שבחוץ בטוח לא) ולא להתקדם, להלחם, למשיך הלאה ואולי יום אחד למצוא את הפתח ההוא ממנהרת הפחד לכיוון שממנו חודר האור ולרוץ לעברו במלוא הכח עם כל הכוחות שקיבלתי מסביב, שאגרתי, שישנם.
לרוץ לכיוון יום שמשי וטוב יותר.
אם הרחמים
ובינתיים? בינתיים אני עובדת הפוך, מנסה להתחזק מבחוץ לבפנים.
דוגמה לזה הוא מיזם #3שבועותשלאהבתחינם שעלה בפייסבוק וסחף גם אותי.
אין לי מושג מי עומד מאחורי המיזם המדהים הזה אבל אני בהחלט חייבת להם כמה וכמה רגעים של קורת רוח, של אושר ושל חוסן.
לרגל שלושת השבועות, כל ערב עולה בעמוד הפייסבוק שלהם משימה, משימה הקשורה באהבת חינם, באהבת האחר, בקירוב שכל כך חסר לנו היום
אני מאד מאמינה במשפט "רק אהבה תביא אהבה" ומהנסיון שלי עד עכשיו, כל משימה שעשיתי גרמה לי לאהוב יותר ולהחזק יותר.
ממליצה בחום!!!
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על אֵם הרחמים
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines