>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


שנה אחת יותר מדי


16/07/2014
יום ליום הצטרפו ובטור מרגש במיוחד שירה גלבר משתפת בציון שנים עשר חודשים שחלפו


כבר המון זמן אני מתעוררת מוקדם בבוקר
שניה לפני שהעולם יוצא למרוץ שלו, האוויר עדיין לח וקר והציפורים מצייצות בעדינות ורגישות כמו רוצות להשאיר את העולם עוד כמה דקות רק להן, לא להעיר את בני האדם שירעישו ויהרסו את הפסטורליות.
 
לפעמים אני קמה מאוכזבת, עוד לילה בלי לחלום אותו.
איך זה יכול להיות שכל הסובבים אותי רואים אותו, זורח ומאושר, לא מדבר אבל מלטף אותם במבט שלו, מנחם אותם בלי מילים ורק אני שצריכה את הרוגע של לראות אותו ולדעת שהוא בסדר, של לא לחיות בפחד המטורף ובאין ידיעה שוב פעם לא חלמתי אותו.
אמרו לי שזה נורא, שלא להציק לנשמה ברצון לחלום, אז אני אומרת לו כל הזמן שהוא לא חייב, שאני אצליח לשרוד בלי הידיעה אבל כל בוקר שקמתי ולא ראיתי אותו, שפקחתי את העיניים והגופיה הלבנה הזורחת שלו לא נמצאת שם על רקע המצעים, שהמציאות העגומה הזו עוד פעם טופחת על פני, כל בוקר הלב שוקע לשניה. שניה לפני המרוץ ואני כבר במינוס.
ואז אני קמה, מסתובבת בבית השקט, עוברת בין החדרים ומודה שיש לי חדרים, שיש לי בית וארבע קירות להציע לילדים שלי, שיש לנו ביטחון ופינה משלנו. רואה אותם במיטות שלהם, כל אחד מהם ישן בדיוק כמוהו, משתלט על כל המיטה, מגדילה לעשות הקטנטונת שפורשת ידיים על המיטה כולה כמו לא רוצה להשאיר מילימטר למישהו אחר והרוגע הזה על הפנים שלה מרגיע לי משהו עמוק בלב.
 
לפעמים, עוד שניה לפני שאני יוצאת מהמיטה אני מחליטה שהיום אני פייטרית. היום אצליח לקדם עוד קצת בירוקרטיה, היום אצליח לעשות כמה דברים חשובים בשבילנו, היום אהיה "אמאבא" כמו שצריך – ממלאת מקום שלו ושלי שנעלמה.
זה בדרך כלל קורה אחרי לילה בו כמעט לא ישנתי, לילה בו יורש העצר הצעיר דרש אקסטרה, לילה בו איכשהו מצאתי את כל הרביעיה אצלי במיטה וכל אחד נגס לי במיטה נתח חשוב, משאירים אותי לישון על המסגרת. לילה שלפי ההגיון הייתי אמורה להיות שחוטה ממנו, צל של עצמי ובכל זאת הכוחות בבקרים כאלו הם באקסטרה, כמו להוכיח לעצמי שאני יכולה, שאני מתפקדת, שאף אחד / דבר לא יוכל לי (ומתי אני אבין כבר שאני מתפקדת??? שה"אמאבא" שאני מנסה להיות הם כבר גביע בארון ההישגים שלי ולא תואר נכסף שאיננו???)
אבל כל הלילות והבקרים האלו, כל השגרה החדשה הזו שלעיתים נראית לי כמו חלום רע, הם כל כך שבריריים.
כל ה"רגיל" החדש מתערער לי ברגע. מספיק שיצוף שיר מההיסטוריה שלנו כדי לתת פוש ענק ולקדם בוקר מוצלח במיוחד או תאריך ספציפי כדי לדרדר ולשאוב ממני באחת את כל החמצן והכוחות שלמדתי לאגור.
יום אחד שכזה היה לנו השבוע.
 
נכון שאני כותבת ומשתפת אתכם שישה חודשים, חצי שנה שמרגישה נצח. אבל את המסע הארוך הזה שאני צועדת (ואני רק בתחילתו מסתבר) אני עושה כבר 12 חודשים שלמים.
השבוע עלינו בפעם הראשונה לקבר של שלומי אחרי 12 חודשים בהם הוא איננו.
אני מוצאת את עצמי חסרת מילים ונשימה כשאני באה לכתוב על ה"ימים הנוראיים" הפרטיים שלי השבוע. מפחדת כל כך להמעיט מערכם של הימים, מחדות ההרגשות ובכל זאת אנסה
הר הזיתים
זה לא שלא ידעתי שהיום הזה עומד להגיע.
11 חודשים רחוקה ממנו פיזית, 11 חודשים ארוכים מאז הביקור האחרון שלי אצלו, 12 חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
כל כך הרבה געגועים לדברים הקטנים, הסימליים. למבט הקטן, לחיבוק האקראי, לליטוף תוך כדי, לשיחה בין לבין, לעצה ולשיתוף. אז נכון שאת כל אלו הקבר שלו לא יוכל להעניק לי אבל להיות קרובה אליו הכי שאפשר, אל הציון שלו – כי להיות קרובה אל מה שנשאר ממנו אני קרובה כל היום, הגוזלים המהממים שלנו מקיפים אותי 24/7 באהבה וחום אינסופיים, תזכורות מהלכות וכל כך דומות לו.
אז ידעתי ורציתי לעלות לקבר, חלק בי כל כך פחד מלציין את היום וככל שהתקרב המועד הפחד הזה הפך לפיזי ממש, הרגשה שכל האיברים שלי קשורים ומכווצים בתוך הבטן, שהידיים והרגליים מלאים עופרת, כל כך כבדים, ההליכה כמעט היתה קשה מידי, הנשימה כל כך כבדה, הדבר היחיד שזרם בשצף היו הדמעות שעליהן איבדתי שליטה. השיר שליווה אותי כשיצאתי מהקבר שלו בפעם האחרונה צף גם הוא...

 
הלוואי יהיה בי כח עוד מעט
לא להשבר כאן למולך
הלוואי יהיה בי כח
לא ליפול על ברכי
מכובד האהבה
 
כשהגיע היום לקחתי אותו באיזי, נתתי לרגשות להכתיב את הקצב, הוא היה איטי עד כאב, לנשום בשמינית מנפח הריאות, לתת לשדים שרצים בראש ובלב לרקוד את עצמם עד התשה ופשוט לזרום עם זה עד שהגיעה השעה לצאת מהבית ואז להכנס למצב שרידה, למצב אמאבא שוב, לארגן את הילדים, לחזק אותם הכי שיש ולצאת לדרך.
הפחד המשתק שהיה אוחז בי בדרך כלל בנסיעה דרך שער שכם ובטח במצב הביטחוני שלנו היום נעלם, נוסעת כמו רובוט מכוון מטרה, בודקת מידי פעם עם הילדים שהם בסדר, שהם לא מתמוטטים לי שם במושב האחורי ונוסעת. אח של הפחד ההוא, זה שהיה מצטרף אלי בכניסה לאבו תור או בצומת גת שמנים נעלם הפעם, הוא כנראה ידע שלא שווה לו להתעסק איתי. הייתי ממוקדת מטרה, חייבת להגיע לשלומי שלי ויהי מה וכך מצאנו את עצמנו בכבישים המתפתלים של הר הזיתים עולים לחלקה שלנו, לפינה הקטנה שלנו.
מטפסים במדרגות, מציינת באזני מי שעמד לידי שהפעם שלומי כבר מכיר את הטקס ודאג לנו למזג אויר נעים ומעונן להבדיל מהכבשן שליווה אותנו בכל פעם בעבר, משהו במוח כל כך מנותק. כל כך בשליטה והלב רועד, מפחד מהניתוק הזה.
ואז הגענו לקבר, אותה פיסת אדמה קטנה שלנו, הסוף של הכל.
פה בדיוק טמון שלומי. האהבה הגדולה שהיתה לי ונקטעה באבחה, החצי שלי שהשאיר חצי ממנו שהפך להיות משהו אחר לגמרי, העוגן שלנו שהשאיר אותנו כל כך מיטלטלים ורועדים. והדמעות מתחילות לזרום.
כבר ציינתי את זה בעבר לגבי השבעה אבל עדיין מדהים אותי כל פעם מחדש איך לפי הטקס אומרים כמה פרקי תהילים, ממלמלים כמה מילות פרידה, הלב נקרע יחד עם אבא שלו שמציין איך עברו 12 חודשים בלי שיחת בוקר טוב איתו וכמה זה הזוי, עם הדמעות של אמא שלו שהלב נשבר מהמחשבה עליה, אמא שמביאה ילד לעולם, מגדלת אותו עם כל האהבה והחום שיש, חוסכת מעצמה בשביל לתת לו את כל הטוב שאפשר – והיא דוגמה קלאסית לאמא כזו. ואז צריכה לקבור את הגוזל שלה, להתאבל עליו ולהתגעגע אליו. אין נחמה לכאב כזה והלב שלי נקרע איתה.
ילדים קטנים שעומדים על הקבר של אבא המדהים שלהם וממאנים להפרד, רוצים אותו קרוב כמו כל אבא. כמו האבא המיוחד שהיה להם.
אחרי בקשת המחילה, הפרידות, תם הטקס וחוזרים לחיים.
אבל איך??? שם נשברתי!
איך אני עוזבת אותו שוב, רק עכשיו באתי! ואיך אני משאירה אותו שם וחוזרת לשגרה הכל כך קשה ולבדית ממנו? ואיך זה הגיוני שעברה כבר שנה (ובאותה הנשימה משכנעת את עצמי שעוד לא שנה, שנה תהיה בחודש הבא)
כל הקושי של ה12 חודשים האלו מתפרק, הדמעות מסתערות והשדים שרצו בראש מתנגחים בלב ושוברים אותו לרסיסים. כל הפחדים והקשיים צפים פתאום והבקשה המזוקקת לעזרה כמו שיכולתי לבקש רק ממנו צפה עכשיו. שנה שלמה שלא יכולתי לבקש ממנו עזרה, שלא יכולתי לבנות על העזרה שלו ועכשיו הכל צף. אז אבא שלו האצילי ביקש עזרה לכל המשפחה ובכלל לכל עם ישראל שנזקק עכשיו להמון כוחות ולמליץ יושר אלוף ומשכנע כמוהו אבל אני? אני הייתי אנוכית. ביקשתי את השפיות, את הכוחות שאני צריכה בשביל הילדים שלנו, נתתי ללב להשבר עד הסוף, עד שהוא כבר כאב לי בקרסוליים מרוב שהוא נפל, ידעתי שלמרות האכזבות הרבות שהזמינה לי השנה האחרונה הפעם הוא לא יאכזב, הפעם אם אבקש הוא ישמע ויעזור והתפרקתי עד הסוף.
כל כך קשה לעזוב אהוב, גם אם זה לעזוב רק חלקת אדמה קטנה ומצבה שאומרת מקצת שבחו ונר נשמה שהדליק ילדון קטן על אבא, ילדון שעמד ואמר קדיש פעם ראשונה החודש ואחר כך עדכן שזה היה לו ממש חסר, ילדון צדיק וחזק שלי.
שמולי בקדיש על הקבר
ועדיין, אשליית ה"זה לא באמת שנה, לא ממש" כי התאריך טרם הגיע, יש לנו 13 חודש השנה.  התקווה שעוד חודש לא נצטרך לחזור לשם שוב כי הוא יהיה כבר איתנו, כל אלו קיננו בנו.
כשיצאנו משם כבר לא היה פחד, הדאגה מה יהיה לאחר השנה – בעוד חודש, התפוגגה.
תהיה ציפיה לשינוי? שתהיה, יהיו אתגרים חדשים? שיהיו.
עכשיו כבר יש לי כתובת לפנות אליה, יכולה לגשת אליו ולבקש שיעזורלי לשכנע שם למעלה. פתאום מרגישה שיהיה בסדר, שאפול עוד כל כך הרבה אבל יש לי שם את השליח שילחץ על הכפתורים, שסיים את המסע שלו והגיע אל היעד הנכסף, שמחובק ומעוטר בכתרים ועטרות וסוף סוף הרוגע שלו הגיע והדאגה שלי עליו יכולה לפרוש, לנוח קצת, לתת לו להתחיל לדאוג ולשמור עלינו, על כולנו. גם אם זה לא הוא פיזית אלא שליחים או יקירים אחרים שמקיפים אותנו ודואגים לנו ללמוד להרפות ולהעזר בהם כי לא טוב היות האדם לבדו ולמזלנו אנחנו לא לבד בכלל, אנחנו מוקפים בכל כך הרבה אנשים שעדיין, 12 חודשים אחרי, דואגים לנו ועוזרים לנו ומחבקים אותנו הכי חזק שיש ובעוצמות גבוהות כאילו רק עכשיו התחילו וזה לא מובן מאליו בכלל. אנשים שמזכירים לי שאפשר להאציל סמכויות, לשחרר, ש"יש שכר לדאגתך" ובסופו של דבר כמו שצלחתי את 12 החודשים האלו אני יכולה לכל אתגר, לחוד או ביחד.
 
 
רשימת התגובות  
את גדולה, תמשיכי לחזק אותנו!!! - , 16/07/2014
שירה יקרה,
אני עוקבת אחרי הטור שלך ומתרגשת ומתחזקת כל פעם מחדש, את אישה גדולה!
תודה רבה על שאת משתפת אותנו. שיהיה לך כל טוב.
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על שנה אחת יותר מדי
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines