>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


לא לפחד מהפחד


09/07/2014
והשבוע שירה גלבר משתפת איך עם חופניים מלאות אמונה היא מתמודדת באומץ עם הפחד היומיומי


בוא נדבר על פחד
על פחד כזה שזוחל לאט לא בורידים, שמתלבש על החמצן ומגיע עד למח. פחד משתק שמקפיא מקור, שעותק נשימה, שגורם להיאלם דום ונוטל איתו את המסוגלות לעשות משהו.
פחד גרעיני במובן הכי פראי שקיים בטבע. כמו חיה שמרגישה שעוד שניה סוגרים עליה, העיניים שלה נעות בטירוף מצד לצד מחפשת מוצא אבל היא לא זזה, כמעט לא נושמת וככל שעוברות הדקות של האין אונים ומרגישות כמו נצח, עד... עד שהיא מוצאת את הפרצה, פורצת מהפחד ומתחילה לרוץ באמוק.
לא לפחד מהפחד
אני לא יכולה להעיד על עצמי שאני בנאדם פחדן. תמיד חייתי על הקצה ולפעמים קצת מעבר. אהבתי לבדוק את הגבולות ולהרחיב אותם במקסימום. הפחד היה בא לבקר אצלי לשברירי שניות וגם אז לא היה מונע ממני להמשיך לדהור.
דוגמה? בבקשה...
תמיד היה לי חלום לצנוח צניחה חופשית. הקצבתי לעצמי עד גיל 30 לאזור אומץ ולעשות את זה.
לפני שנה וחצי זה קרה, גרופון נחמד שנתן הנחה היה הדובדבן שבקצפת והנה אני בדרך להגשים את החלום. הנסיעה לשדה תימן עברה בנעימים, ההדרכה גם היא, כמה תמונות עם הרתמה ואני על מטוס תובלה עם דלת פתוחה, רוח חזקה בפנים ומטפסים גבוה בדרך להגשים חלום.
זוכרת את השניה שדמתה לנצח בה נתקפתי פחד. "חסר לך מה לעשות שירה? את אישה נשואה, אשתו של, אמא של שלושה ילדים מהממים, יש לך משרד ועבודה מעל הראש שמחכים לך, אין מספיק סיכון וסיכויים למות בתאונת דרכים פשוטה בדרך לעבודה? למה את עושה את זה לעצמך?"
הבחורה שצנחה לפני צרחה וצווחה והמחשבות שלי רצות גם הן בקצב מהיר כמעט משיגות את הדופק המואץ שהיה לי. שניה היתה ביני לבין חרטה. הפחד היה משתק, הנשימות רדודות כל כך אבל כל זה היה עניין של דקות ספורות. תוך כמה דקות הגענו לגובה המתאים וזהו, קפצנו.
החויה היתה שמימית במלוא מובן המילה. אויר קפוא וצלול הרחיב לי את הריאות שלפני שניה היו קפוצות כמו אגרוף של עולל בן יומו. הכחול שטף למלוא העין והשקט המדהים, רק רוגע, בלי מחשבות. ואושר – לא נכנעתי לפחד. עוד מטרה הושגה.
צניחה חופשית
מאז ששלומי נפטר לא חסרים לי רגעי פחד.
החל מהרגע הראשון ההוא בו עברתי ליד ניידת הנט"ן בה הוא עבר החיאה מאד קשה בדרך לבית החולים, הפחד בלי לדעת שהרע מכל אורב מעבר לפינה.

הפחד המשתק כשנהגתי בדרך הביתה כדי לספר לילדים שאבא שלנו עבר לעולם שכולו טוב, ההבנה שזו אני ומעכשיו הכל לבד הפחידה מאד.
הלילות הראשונים לבד בבית בהם קמתי שוב ושוב לבדוק אם כל החלונות מוגפים ואם הדלת נעולה – אני, זו שתמיד צחקו עליה שאם הדלת של הבית שלה נעולה בלילה צריך לדאוג.
הפחד הזה שמזדחל כל פעם שיש לי ספק במה שאני עושה או חושבת, שלא נותן לי את הרוגע של להיות שלמה עם המסקנה שהגעתי אליה ואם אני עושה את הצעד הנכון אלא מוסיף לי סערות ותבליני פחד לכל דילמה.
פחד ממה יהיה, מאיך אתמודד, ממה יגידו, מה יחשבו ומה יעשו.
פחד וחוסר בטחון מלצאת מאזור הנוחות שלי והוודאות ולעשות צעדים חדשים או שונים מבעבר.
בימים האחרונים נוסף גם הפחד מיום השנה הראשון שמחכה מעבר לפינה, מהעליה לקבר ומהיום שאחרי. איך יהיה? איך אתמודד? מה יהיה עם הילדים? ואחר כך, חלפה שנה, מה עכשיו?
 
לא משנה, כמה שאעבוד על הפחד הזה, כמה שאבין שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה, שאני נמצאת במציאות הזו ובמצב הזה כי ככה מישהו למעלה רצה ומכיון שהוא שם אותי בכזו סיטואציה הוא שומר ומגן עלי. לא משנה כמה אני רוצה להיות רגועה ולהאמין, למרות כל זה הפחד יזדחל, מזנב בי כמו עמלקי קטן, לא מרפה.
מול הפחד הזה ובעצם יד ביד איתו אני מנסה להתקדם.
 
אני נזכרת באחד משיעורי היהדות שלמדנו בסמינר בו אמרו לנו שההפך מפחד הוא האמונה.
אני לא חושבת שהבנתי אז את הקשר, אז או בכל שלב אחר בחיים כמו שאני מבינה אותו עכשיו. יצא לי לדבר עם כמה אנשים השבוע, אנשים כל כך שונים, על סקאלות כל כך שונות במרחבי הדת או בכלל לא אבל כולם הסכימו שהאמונה התמימה והידיעה להתבטל התבטלות מוחלטת בפני ריבונו של עולם, לא משנה כמה נפחד, כמה נטעה, אם נעשה נכון את הדברים או לא, עצם הידיעה שהוא שומר עלינו והכל תלוי בו ורק בו מרגיעה ומנטרלת את הפחדים והלחץ שבו אנחנו חיים.
 
קראתי השבוע אצל הרבנית ימימה משהו שמאד חיזק אותי, היא שואלת למה ביהדות הדת נקבעת על פי האמא ולא על פי ראש המשפחה, האב? ועונה בשם הרבי מלובביץ שכותב על כל עניין באר מרים והעלמותה כי "ענין המים שייך לא לאנשים אלא לנשים דווקא" ומסביר שכשם שהמים מוליכים את המזון לכל איברי הגוף כך נשים מוליכות אמונה לכל חלקי הגוף של עם ישראל, לנשים יש כוח על טבעי של הולכת אמונה ולכן הדת נקבעת על פיהן.
אני לא מחזיקה מעצמי מטיפה גדולה או דוגמה מיוחדת אבל יודעת בוודאות שמה שאני רואה ביום יום, הניסיונות והפחדים שמציפים אותי ואיך שהאמונה באה ומנטרלת אותם ואם לא לגמרי –כי גם אני לא אלופת העולם וגם אני ספקנית לא קטנה – עדיין, בחלק הקטן הזה בו יש אמונה נשארת רגיעה ונשימה ואני מרגישה שהיא שווה את השיתוף הזה.
אז לא משנה איפה את/ה בארץ – כי היום זה תל אביב, חולון, אלעד, ירושלים ואפילו בית שמש – החממה הקטנה שלנו. אם כשרצת לממד עם הזאטוטים או אפילו בעצמך והפחד שיתק אותך כמו שהוא שיתק אותי לחצי שעה שדמתה לנצח אחרי שמיקמתי אתמול את חמישתנו בממ"ד עם השמע האזעקה הראשונה – שולחת מלא כוחות מפה, נשימה עמוקה וידיעה שיש מי שמטפל בנו ב VIP. שדואג לכל הצרכים שלנו בדרך הכי מושלמת שאפשר גם אם אנחנו לא מבינים אותה.
אין לי ספק שמחשבה אחת ברורה וצלולה כזו תריץ גם לך חמצן ללב ולראש וכח כדי לא לפחד מהפחד.
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על לא לפחד מהפחד
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines