>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


תם ולא נשלם


02/07/2014
גם את שירה גלבר חטיפת אייל, גיל-עד ונפתלי לא השאירה אלומה. בטור מרגש ונוקב אתן מוזמנות להשתתף בצערה ולקבל חיבוק נחמה


לא, זה לא היה פרץ של סופר-אמא שגרם לי להציע את עצמי לזמן איכות בחניה הלוהטת שלנו אחרי יום אינטנסיבי ומטורף.
זו היתה בריחה, ברחתי מעצמי. כי זה הדבר שאני יודעת הכי טוב לעשות.
פשוט תפסתי את עצמי ויצאתי.
כבר במעלית יחד עם זאטוטונת קטנה שעומדת מול המראה, מחייכת ומתפרצפת ואז פורצת בצחוק מתגלגל הרגשתי יותר טוב.
 
זה היה שבוע אינטנסיבי, עוד שבוע בו ליוויתי מרחוק את אמהות הפלדה של אייל, גיל-עד ונפתלי. שבוע בו בכל פעם ששמעתי את רחלי פרנקל מדברת הלב שלי נקרע, זיהיתי בטון הדיבור שלה את התחינה ההיסטרית "שמרו לי על יקירי, על האהוב שלי, על חלק ממני" ובכל זאת היא פעלה בכזו שליטה עצמית אדירה, בכזו אצילות, ממוקדת מטרה להפוך את כל העולם ולנסות לגייס עוד כוחות ועזרה כדי להצליח להציל אותו ולכל אורך הדרך המפרכת והקשה הזו בענווה, בלי לשכוח להודות לכל הכוחות שאיתה, שנשלחים אליה, ומזכירה לנו ש"הקב"ה לא עובד אצלינו", קבלת וצידוק הדין בלי שום שאלות. כי ככה.
מדליקים נרות בכיכר
בבוקר, אחרי הודעת הפטירה עמדתי ליד מיטות הילדים שלי, ילדים מתוקים שכבר טעמו מוות מהו ולא יכולתי שלא לחשוב על שלושת הילדים שאייל, גיל-עד ונפתלי היו, ילדים של אמא שגידלה בדאגות ובתפילות, ילדים שרצו, שנפלו, שרק אתמול שיחקו והשתוללו, ילדים שהיו להם את החוכמות שלהם, תוכניות ל"כשיהיו גדולים", תהיות ושאלות.
ילדים שבגחמה שטנית של רגע הפכו למלאכים צחים וטהורים, למלמדי זכות גדולים, בעלי אחריות כל כך גדולה על כולנו פה  - כלום זה תפקיד של ילד?
נזכרתי שכששלומי נפטר סיפרו לנו שעל כל צדיק שנפטר ומגיע לשמים ישנן חגיגות והילולות, כל הנשמות יוצאות לקראתו ומקבלות אותו באור ענק ושמחה עצומה. אין לי ספק שנשמותיהם עלו בסערה השמימה, הדפו את כל חיבוקי הגעגוע של יקיריהם וישר רצו אל ריבונו של עולם, להתחנן ולצרוח תוך כדי התנשפויות מהדרך שזהו!!! די!!!!! אנחנו כבר צריכים גאולה, צריכים קצת הגיון בכל הכאוס הזה שעוטף אותנו ולא מאפשר לנו לראות את האור והרוגע, שאנחנו כבר בשלים ומוכנים לימי "איש תחת גפנו" ושמשיח עכשיו.
כשסוף סוף הצלחתי להתפקס על עצמי מהמחשבות, לחבק את הילדים ולהעיר אותם בנשיקות הם כבר ידעו, הם קראו את העיניים שלי בלי שבכלל הייתי צריכה לדבר.
"מצאו אותם אמא, נכון? והם לא חיים?"
ולא יכולתי לה, למחשבה האיומה הזו שניקרה לי בראש. באיזה עולם אנחנו מגדלים את ילדינו? לא הגיע הזמן לשים סוף לדאגות שלהם? ילד אמור לדעת בוודאות שעל אבא ואמא אפשר לסמוך שישארו באזור, יעזרו ויתמכו עד סוף הימים. שכשמתקשרים למשטרה יבוא שוטר גם אם זה רק כדי לדאוג שארוחת הערב תאכל עד הסוף ולא ישאר פירור בצלחת. ובמקום מה הם רואים? מוות בכל פינה וכאב אדיר בלב?
בבוקר הלוויות שלהם הרגשתי שאת הלב שלי אזקו למשקולות כבדות, הנשימה היתה כל כך לאה, העצבות עטפה אותי בחיבוק וואקום ושאבה אותי אליה.
רק להתעסק במשהו טוב וחיובי היה מצליח להציף אותי מעומק הכאב הזה ואכן באותו הבוקר התראיינתי להפקה של מד"א בחו"ל כדי לומר תודה, מצאתי את עצמי חוזרת על הסיפור שלי, על החיים שלנו, זכרונות, על הדקות האחרונות שעדיין ברורות לי כמו היו הרגע, אותו המזג אויר בחוץ, אותה זוית של השמש שליוותה אותנו בנסיעה השיגרתית לעבודה.
בהמשך נסענו לאותו מקום בו בוצעה ההחיאה הראשונה והקשה, מקום שאליו לא העזתי ליסוע והפעם היחידה בו חלפתי על פניו היה כשנסעתי ללדת.
עמדנו שם, צוות צילום, המראיין ואני ולרגע נתתי לכל המחשבות להשתתק, לראש להרגע. המקום פסטורלי ומהמם, גן שעשועים מושקע מעבר לכביש, פינת חמד אמיתית. צמרות העצים מגרדות את השמים והטבע שם פועם עם קצב הלב, הדם כמעט ומתרונן עם צלילי הציוצים והבריזה הנעימה.
מבחינתי המקום הזה בהחלט ראוי להקרא שער השמים, מקום בו שלומי טיפס גבוה עד כסא הכבוד ונשלח אלינו חזרה לעוד כמה שעות כדי שנספיק לראות אותו, להתאחד סביבו ולהפרד כמו שצריך – זו הבנה חדשה שהציפה אותי וככל שהיא היתה כואבת מצאתי בה נחמה קטנה.
שירה בצילומים

הראיון הזה הדהים אותי. גם אחרי שנה שלמה עדיין ישנם רגעים חדשים ישנים שצפים לי לתודעה, שמסחררים אותי וסוגרים לי עוד פינות וחלקים חסרים בפאזל.
בחיפושים שלי אחרי ההקלטה של שלומי שר את השיר "הפכת מספדי" ומשאיר לנו צוואה נחרצת של שמחה הגיעה אלי עוד הקלטה מערב לפני הפטירה, הקלטה בה אני מכינה את עצמי לבאות, שרה יחד עם אברהם פריד את השיר "שיר תקווה" ומספרת לעצמי ש:
"עולם מוזר כולו שלך כשהתקווה בלב בוערת
יש בדידות יש כאב והתקווה איתך נשארת
אל תאבד אותה תשמור עליה
ומה יהיה מחר? אין איש יודע"
ומתוך הרעד העצום שתקף אותי לא יכולתי שלא לחשוב על עוד מילים מהשיר:
"היום הזה אתה ראשון, בעצמך אתה בחרת
ביום הזה הנצחון בעצם זה שלא נשברת
אל תתייאש עכשיו האמונה אותך שומרת
אל תתייאש עכשיו גם אם חלפה עברה עוד שנה"
עוד שבוע וקצת שנה שלמה חלפה, הלב מסרב להאמין, הפכתי להיות שירה אחרת לגמרי – אולי לפעמים מזכירה את עצמי של פעם אבל רק מזכירה, כל כך שונה. ועדיין באמונה עצומה עשינו את זה, הגענו עד לפה ואין לי ספק שאותה אמונה תחזק ותמשיך להריץ אותנו עוד ועוד בהמשך.
כי בחרנו בנצחון, בחרנו שלא להשבר. כי זה הכל ענין של בחירה.
בדיוק כמו רחלי פרנקל גיבורתי, זו שבחרה לעמוד שם, להיות כל כך אצילה ויחד עם זאת לנער לכולנו את הלב, להפוך אותו ולרתום אותו למסע ברכבת השדים שלה יחד איתה, כדי שנבין ונעריך עוד יותר את הלא מובן מאליו, את הילדים המדהימים שלנו, את רגעי הקסם שעטפו אותי באותו היום בצהריים כשברחתי מ"היום הראשון של החופש" עם הקטנטונת שלי אל השמש המלטפת ואל החיבוקים שלה והצהרות ה"אמא כיף לי, אני אוהבת אותך" הכל כך מאושרות ולא ברורות מאליהן.
כן, עולם מוזר אנחנו חיים בו, עולם בו למשך 18 ימים חיבקתי שלוש נשים זרות כאילו הן היו חלק ממני, כאילו הכרתי אותן מאז ומתמיד. נשים שלא בחרו את המציאות העגומה שלהן אבל קיבלו אותה וחיזקו את כולנו מתוכה, נשים שלא אוכל להפסיק לחשוב עליהן אף פעם ואני בטוחה שגם אם לא יצא לי לפגוש אותן ולחבק אותן במציאות שלומי יחבק שם למעלה כל אחד מהבנים פעמיים, חיבוק אחד גם בשבילי.
עולם בו המציאות גדולה מכל כאב, מכל אובדן, מושכת אותנו להמשיך ולרוץ, משלבת בצירוף לא מובן בכי וחיוכים, כאבי לב ושמחות עצומות. רצף שנראה לנו רנדומלי ולא הגיוני אבל הוא מתוכנן בקפידה ובדיוק רב כי אחרת אין אפשרות להסביר את כל ה"מקרים" שמלווים אותנו לאורך הדרך. לא נותרה לנו ברירה אלא להבין עמו עמוק בפנים ולדעת ש"רק מה'!".
אז מפה,שולחת לאמהות הגיבורות, למשפחות האבלות ולכולנו – עם ישראל על כל גווניו ורבדיו, זה שלרגע שם את כל הקטבים והשוני בצד, זה שהתאחד בדאגה ובתפילה, שכסס ציפורניו ובכה יחד עם קבלת ההודעה המרה, למארג המופלא הזה, לעם הנבחר – חיבוקים ענקיים וכוחות לספרינט האחרון. כי הנה הוא בא, הוא כבר עומד בשער ומחכה שרק נפתח אותו, עוד טיפה מאמץ והוא פה.
וכמובן, אחרי הכל אני שירה, אז שיר נחמה, תחינה, עוד מזכרת מהערב האחרון שלנו יחד ומשמעותי היום עדיין ויותר מתמיד.
רק תבוא.
 
 
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על תם ולא נשלם
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines