>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


שמע בני מוסר אמך


18/06/2014
"את לא מחליטה עלי!" בעדינות ובנחישות שירה גלבר לומדת ומציירת קוים וגבולות


מי מאתנו לא נתקלה בפרסומת החמודה / מעצבנת / מדוברת כל כך של "את לא מחליטה עלי, אתה לא מחליט עלי"?
לטובת אלו שלא (יש כאלו? משום מה מרגישה שהיא חפרה לכולנו עמוק עד כדי כך שאפשר לקיים במוחנו טקס הנחת יסודות לגורד שחקים חדש) רק אציין כי ילד קטן ומתוק עמד שם והכריז "את לא מחליטה עלי" בטון חמוד ומחוצף.
להבדיל מטיפת החמידות שהיתה לפרסומת, כמו כל פרסומת כאשר זה מגיע לחיים האמיתיים זה בדרך כלל פחות חמוד ופוטוגני.
כאמא לארבעה שמגלה לאט לאט כי טיפשעשרה זה לא בהכרח 10 פלוס, זו יכולה להיות שובבה קטנה בת שנתיים עם רמת משכל של מבוגר ממוצע, הסיטואציות האלו מוכרות לי מקרוב.
שמע בני מוסר אמך - גבולות
מבחני הגבולות רבגוניים במהותם. לעיתים בנאליים: "אבל אם אני לא ראשון במקלחת אני לא מתקלח" ולא משנה כמה פעמים הודעתי שהוא מתקלח שני היום, אתמול הוא היה ראשון והזאטוטה הקטנה כבר נרדמת לי בידיים, עד שיסיים היא תהיה שקועה בחלומות ואז איך נאמבט אותה?
לפעמים הם מעניינים מאד. להכנס לחדר האמבטיה ולגלות שקצף האמבט המפנק בניחוח למון גראס שנגנז ליום בו אהיה פנוי יותר ואפרגן אותו לעצמי (יהיה יום כזה?( שפוך כולו באמבטיה וילדה חמודה עם שתי קוקיות דורשת אמבטיית קצף עכשיו.
"אבל אני רוצה!!!"
כזה חמוד וחצוף אבל בהחלט המבט בעיניים בוחן ובודק מה תהיה התגובה, עד כמה החלטתי ניתנת לערעור ואם הפעם שוב תהיה זו היא שמחליטה איפה עובר הגבול ומה מותר או אסור.
דוגמא נוספת קרתה לי לא מזמן.
הילדה המדהימה שלי ניגשה אלי ואמרה בחשש "חלמתי שאבא חזר".
הילדונת הזו, שלא מדברת על כלום, זו שנרתמה למרוץ שלנו בלי למצמץ ומהרגע הראשון רק ליטפה וחיזקה אותי, זו ששכחה שהיא ילדה, זו שלא מספרת לי על שום דבר שמציק לה כדי לא להכאיב לי, היא באה ומספרת.
"לא ראיתי אותו ממש, רק את הפנים שלו. הדלת נפתחה והייתי בטוחה שזו השכנה ואז הוא נכנס.." וכך היא ממשיכה ומספרת לי, ישבנו וניתחנו את החלום ואת ההרגשות שלה ובזה תמה השיחה.
אחרי כמה שעות ביקשתי ממנה שתביא לי את המחברת שלי, זו שאני כותבת בה את הטורים שלי והגאונה שלי ישר שאלה "אמא, את תכתבי על החלום בטור שלך?"

הסבר קטן...
אחרי הפעם הקודמת שכתבתי עליה היא חזרה הביתה בוכה.
"אבל למה את כותבת עלי? את לא מבינה שאני לא אוהבת שמרחמים עלי? רחמים זה הדבר הכי נוראי שיש. אני לא רוצה מבטים עם עיניים עגולות גדולות מלאות בדמעות. אני לא רוצה שפתאום באמצע ההפסקה מורה תיגש אלי, תחבק אותי ותגיד לי שזה בסדר ואני לא רוצה שיגידו לי כל הכבוד על דברים שאת כותבת ואין לי מושג מה הם" – את הטורים שלי אני לא נותנת לה לקרוא, יהיו לה מספיק שנים בהמשך לשמוע על ההתמודדיות שלי, לא רוצה להכביד על הכתפיים והלב שלה יותר ממה שהיא לוקחת על עצמה.
לשבריר שניה התלבטתי מה לענות לה.
רגעי החסד האלו בהם היא משתפת אותי נדירים ויקרים לי מידי מכדי שאאבד אותם לטובת טור מבריק ככל שיהיה ומצד שני החשש מאיבוד הגבולות שוב – אתגר עצום שאיתו אני מתמודדת במיוחד לאחרונה – דחף אותי להשיב לה בנונשלנטיות מעושה "אולי, אם זה יתאים לטור שלי".
להפתעתי כשלא סיפקתי הסברים, כשלא ניסיתי לתרץ, כשהייתי אמיתית רגועה וסמכותית היא אמרה "בסדר" ויצאה מהחדר כלעומת שבאה משאירה אותי אלומה.
כל הדאגות שלי על התנצחויות, כל המהלכים שהרצתי לעצמי בראש, כל אלו התפוגגו, לא קרו, אינם.
 
כשאני מגיעה לסיטואציות של הצבת גבולות מה שהכי בא לי לומר הוא "כן ילדוני, אני כן מחליטה עליך, אני מחליטה ולאור כך ככה החלטתי וככה יהיה", לפעמים רק לומר "ככה" לא מפורט מידי, רק ככה, כמו שאמרו לנו כשהיינו ילדים, בלי להסביר, לפעמים לחדד ולהזכיר שזהו טיבו של העולם וכל עוד הם שלי, בבית שלי רק החליל שלי יחלל והם מסכנים שכמותם, אלוצים לרקוד לפי החליל שלי.
בדרך כלל אין לי זמן להיות סרקסטית או מסבירנית מידי, המבט בעיניים מסביר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – אני האמא פה וככה זה.
סמכו עליהם שהם פיתחו מבט של "ילד מסכן ואומלל שהאמא הרודנית שלו מתעמרת בחייו ומחליטה לו דברים בלי לשקול או לחשוב בכלל על רצונותיו או צרכיו והוא שפוט שלה עד 120 או לפחות עד גיל 18", מבט שאם היה לי זמן להתייחס אליו כל פעם הלב שלי היה נקרע, נס שאין לי זמן מיותר.
בסופו של יום, כשאני יושבת ומשחזרת סיטואציות כאלו ליבי נכמר עליהם.
התפקיד שלהם כילדים הוא לבחון ולבדוק את הגבולות כדי ללמוד, לגדול, להתעצם וזה בדיוק מה שהם עושים וכשהם נהדפים זה לא כ"כ נעים וכיף להם.
התפקיד שלי כאמא שלהם הוא לקבע ולתחום אותם. ללמד אותם מה נכון ומה לא נכון ולכוון אותם לפריחה והתעצמות הכי חיובית שאפשר.
הויכוחים וההתנצחויות האלו? זו בעצם אני הבעייתית שלא סגורה על עצמה ועל הסמכות שלה, זו שלא משכילה לקבוע גבולות ברורים והם רק עושים את מה שנכון וטבעי, מתפרצים לדלת פתוחה מתוך תקווה לגדול ולפרוח גם שם.
לאט לאט אני לומדת לומר לא, להיות שלמה איתו – הם? הם שם, מוכנים לקבל את הלא, לפעמים ממש צריכים אותו, צריכים את הידיעה שיש שם מישהי אחראית ודואגת, מישהי שתכוון אותם למקום הכי טוב שיש וכשהם שוכחים ומתעצבנים ושואלים למה לפעמים "ככה" אחת קטנה ופשוטה מזכירה להם ומסבירה הרבה יותר מהמון מילים תרצניות, חלשות אופי ולא נדרשות.
פשוט ככה.
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על שמע בני מוסר אמך
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines