חשבון של חיבוקים
27/05/2014
בסוף היום, חגית לוי עושה חשבון של חיבוקים. את מי היא לא חיבקה מספיק היום ואיזה חיבוק היא צריכה לעצמה
כשיש ילד קטן בבית, הוא המחובק מכולם.
איתו יש הכי הרבה מגע. הוא צריך אותך, את האמא שלו.
את מקלחת אותו, מלבישה אותו, מרימה אותו כי באמת צריך ואת אמא שלו.
את מחבקת אותו, כי זה נעים לך שהוא צריך אותך.
את מדגדגת אותו כי הצחוק שלו מרטיט לך את מיתרי הלב.
את מנשקת לו שריטה בלתי נראית כי רק הנשיקה שלך תרפא את הפצע והוא יפסיק לבכות ויחזור לחייך.
ואת מנשנשת אותו כי הוא עדיין שמנמן ורך וזה אחד הדברים הכי נעימים בעולם, לנשנש את
הקטנצ'יק שלך.
וכשיש שקט בבית, את תופסת את עצמך עושה חשבון נפש של חיבוקים וחושבת, את מי לא חיבקתי מספיק היום?
במי מילדיי לא נגעתי מספיק היום?
ככל שהם גדלים הם עצמאיים ומסתדרים לבד, ואודה ואומר שיש ימים שהם בקושי בבית, רצים מחבר לחבר, וממשחק לפעילות כזו או אחרת, והחיבוק? החיבוק שתכננת לתת, מה איתו?
ואם יש ערב שאת לא בבית וכשאת חוזרת הם כבר במיטה, הרי לא תעירי אותם, נכון? כי השינה שלהם כל כך שלווה וטובה, למה להפריע?
הבטחתי לעצמי חיבוק אחד ליום לפחות ואני מודה, לא תמיד אני עומדת במשימה.
בלחץ של הבוקר זה נבלע בבלגן, ונשיקה חטופה היא לא תחליף לחיבוק ארוך חזק ומחבר.
הם גדולים אבל קטנים כל כך, שבריריים כל כך, עדינים כל כך
ילדה בת תשע או בת שבע לא צריכה חיבוק? ודאי שכן.
אולי אפילו יותר מהקטנים, אבל האשליה שהם גדולים ומסתדרים לבד מהתלת בך.
ויש את הימים המושלמים האלו שאני זוכה לחיבוק ארוך חזק ואוהב, מלווה במילים של ילדתי החמה והחכמה, "אמא, אני מרגישה שהבטן שלי מתמלאת וחמה כשאני מחבקת אותך, כאילו את מעבירה לי כוחות, משהו כזה..."
ואני חושבת, צודקת! משהו כזה בדיוק. אהבה שלא נגמרת עוברת במגע אימהי ממני אלייך ילדתי.
אז הנה מצאתי פתרון נפלא ויצירתי.
השבוע לקחתי את שתי בנותיי איתי לבריכה, הגדולה בת תשע והשנייה בת שבע.
שלושתנו נכנסנו למים, את שתיהם חיבקתי, עם שתיהן שיחקתי במים.
ונהנתי כל כך!!!
לחבק את שתיהן במים, כי הן קצת חוששות, כי זה כיף להן להישען על אמא שלהן כשהן במים.
הגדולה הנבונה שלי רק רצתה "שאלמד אותה לשחות טוב יותר"" והשנייה שתמיד עומדת על שלה רק רצתה "שאעזור לה לצוף", רק ורק אבל אני ידעתי שהן רוצות אותי, את המגע את החיבוק האחיזה האוהבת והבונה.
והבנתי שלמרות שהן חושבות שהן עצמאיות ומסתדרות לבד ויודעות מה הן רוצות בדיוק, הן עדיין התינוקות שלי, שצריכות את היד שלי מחזיקה אותן. את החיק שלי כדי להתנחם בו וזה היה לי כל כך נעים, נעים וחמים וטוב כל כך.
|