>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


ותודה להורי שהביאוני


14/05/2014
בין תכנוני שמחה לכאבי פאנטום שירה מנסה למצוא את ההסברים הפשוטים והתשובה לגעגועים


קוראים לי שירה גלבר ואני דחיינית כפייתית
וכאן אני מדמיינת קבוצת תמיכה ענקית עונה לי במקהלה אינסופית של קולות "אוהבים אותך שירה" כי אני את עצמי אוהבת פחות עם המגרעת הענקית הזו.
אבל מסתבר שגם לי יש גבולות, אחרי דחיינות ארוכה מאד הגיע הזמן להתמודד גם עם זה.
עוד חצי שנה אנחנו חוגגים את הבת מצווה של העזר כנגדי, הבכורה המדהימה שלי ומרוב היסוסים ודילמות החלטתי לא להחליט, בהתחלה זה היה אחרי הלידה, אחר כך זה עבר להיות אחרי פסח והנה אנחנו אחרי פסח, עוד שניה כבר שבועות ואני עוד לא מתחילה להיות מתוכננת...
אז כמובן שכל תוכנית צריכה שיחה מקדימה, ישבנו לתאם ציפיות, לראות מהי רשימת הדרישות של הוד מעלתה כדי לראות איזו משכנתא אצטרך לקחת למימון הפסיכולוג שילווה אותי ואת התהליך.
מסתבר שאני סתם מגזימה, רואת שחורות, כי הבקשה היחידה שהיתה לה לא תעלה כ"כ הרבה, בעצם היא לא תעלה שקל, היא בקשה כל כך קטנה ובסיסית.
"לא אכפת לי לוותר על כל הטקס אמא" היא אמרה, "על האולם, המרקידה, הסדנה, המזכרות, אפילו על הבר המתוק אני מוכנה לוותר. יש רק משהו אחד שאני לא יכולה לוותר עליו"
פקחתי אוזניים. הצבע לאט לאט חזר לי לפנים. מי חלם שילדה שדמיינה את בת המצווה שלה לפרטי פרטים ודקויות תסכים לוותר ככה על הכל?
עוגת בת מצווה
ואז זה הגיע:
"אני מוכנה לוותר על הכל אמא, אני רק רוצה שיהיה לי אבא כי איך אני יוכל לומר "ותודה להורי שהביאוני עד הלום" ואבא לא איתנו???"

הסיבוב הפתאומי שעשיתי כדי שהיא לא תראה את הדמעות הוא רק סממן חיצוני לכאב העצום שלפת אותי בבטן. כי איך עונים לילדה קטנה וחמודה שמוכנה לוותר על כל החלומות וכל מה שהיא רוצה זה את אבא שלה, בקשה כ"כ אלמנטרית וקטנה. צורך כל כך בסיסי.
הילדה הקטנה של אבא שביום אחד כל כך התבגרה לי, שפתאום הכתפיים שלה שהיו מרשמלו מתוק והשימוש היחיד שהיה להן היה להרים אותן כשאומרים לה לעשות משהו ולומר "לא רוצה" ועכשיו הן פלדה מגולוונת, סוחבות עליהן משא עצום ובלתי יתואר וכל הזמן מחפשות עוד משהו שאותו הן תוכלנה לשאת ולהקל עלי ועל כל הסובבים.
הילדונת הזו רוצה לעמוד על במה, אחרי שלמדה עם אבא שלה, טרחה והכינה דרשה ואז להודות, כמו כל ילדה, על דברים כל כך בסיסי. על אבא שעומד שם וקורן מנחת. על אבא שהוא האוזן הקשובה והחיבוק המעודד. על החבר הכי טוב, המעריץ הכי גדול והלב הכי ענק – בדיוק כמו שהיה לה עד לפני עשרה חודשים.
כתבתי כבר פעם על זכרונות, על איך שהם מציפים ואיך שהם כואבים, מסתבר שגם כשהם אינם, כשעוד לא נוצרו הם כואבים, ההחמצה והצורך העצום, הדמיון על איך זה היה עם ואיך זה היה יכול להיות לולא כואבים אותו דבר ולעיתים אפילו יותר.
"כאב פנטום מוגדר כתחושת כאב הנתפסת בחלק החסר של איבר קטוע. כאב או תחושת פנטום מופיעים כמעט בכל מקרי הקטיעה, ולעתים ממשיכים להופיע באופן קבוע או לסרוגין במשך עשרות שנים. מעבר לסבל הכרוך בכאב פנטום, הוא עשוי לפגוע בתפקודו של האדם הסובל ממנו" (מתוך ויקפדיה)
הכאב על האובדן הוא פיזי, אי אפשר להסביר את החור הזה שנפער בלב וממשיך ללוות בלי הרף. אמנם "מצווה על המת שישכח מהלב" ויש חסד עצום שנעשה איתנו יום יום כי אם היינו צריכים לחיות כל יום את האובדן והחוסר בעוצמות שחווינו ביום הפטירה, בשבעה, בשלושים וכו' לא היינו מצליחים להמשיך בשגרת החיים אבל מצד שני הכאב קיים, לא עוזב לרגע וכשהוא צף הוא כואב כאילו האובדן קרה רק עכשיו, השניה, עכשיו הלך לנו האבא שצריך להיות מעורב ומפנק כל כך בתוכניות, עכשיו הוא נעלם לנו ולא פה כדי לחבק את שתינו.
אז הסברתי, סיפרתי לה את מה שסיפרו לנו כשהיינו ילדים.
בכל שמחה, סבא שלי היה נכנס לשמח את הכלה, הוא היה רוקד, בתחילה בצעדים קטנים ואיטיים, מושיט ידיים לצדדים כאילו הוא אוחז ידיים של אחרים ורוקד, לאט לאט הקצב היה מתגבר ולמרות גילו הוא היה ממשיך בלי כל קושי.
כששאלתי מה קורה ומה הוא עושה הסבירו לי שהוא רוקד יחד עם כל המשפחה שלו שנספתה בשואה.
כמובן שהבת הגאונה שלי לא הניחה לי, התיישבנו לגגל ומצאנו את המקור.
בזוהר על פרשת פנחס, דף רי"ט עמוד ב' מופיע:
וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְשַׁתֵּף אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ בְחֶדְוָתָם? (משום שאינה שמחה, אלא בשתפות שלו מאלו) שֶׁכָּתוּב (תהלים קמט) יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו. אוֹתָהּ חֶדְוָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ, אֶלָּא בְּעֹשָׂיו. בְּעֹשָׂיו?! בְּעוֹשׂוֹ צָרִיךְ לוֹ לִכְתֹּב! אֶלָּא אֵלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, וְאָבִיו וְאִמּוֹ. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁמֵּתוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹקְרָם מִגַּן עֵדֶן וּמְבִיאָם עִמּוֹ לְאוֹתָהּ חֶדְוָה, לָקַחַת חֵלֶק שֶׁל חֶדְוָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ) הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ.
משמע "ותודה להורי שהביאוני עד הלום" יהיה גם יהיה, אבא שלה יהיה איתנו שם, ישמח ובטוחה ש"דמעות של מלאכים" יהיו שם למכביר.
באותו הלילה, כשנכנסתי למיטה חוויתי שוב כאב פאנטום עצום, בעיניים עצומות כמעט יכולתי להרגיש לשניה את החיים שלי חוזרים לעצמם, לדמיין את העיניים נפקחות ורואות את שלומי שוכב במיטה שלו, ישן ברוגע ולקום לקחת כוס מים ולהרגע מהסיוט הזה שבו אני לכודה. אבל זה היה רק לשניה, כי כשפקחתי את העיניים והוא לא היה שם וזה כאב כל כך כמו איבדתי אותו. כאילו זה עתה הוא חמק לי בין הידיים השמוטות על המיטה הקרה.
אך באותה נשימה באותו הרגע יכולתי להרגיש שוב את החיבוק של החיים, את העוצמות של האהבה שעוטפות אותי / אותנו ולדעת שהכוחות לארגון של האירוע הזה ישנם, כמו כל הכוחות, מחכים שאשלוף אותם מתוכי ואשתמש בהם הכי שאפשר כדי להגיע ל"תודה לשלומי שהביאנו עד הלום" הכי דומע, מרגש ואמיתי שיש.
 
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על ותודה להורי שהביאוני
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines