>
יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך



נשים

דף הבית » נשים » בנימה נשית זו


נפש הומיה


08/05/2014
שירה גלבר מחבקת את הזכרונות ונלחמת על עצמאותה בימים שבין זכרון ועצמאות


זכרון
אחד המשפטים הכי משומשים השבוע היה "כאילו שאפשר לשכוח" והוא נשלף בד"כ מול אותם החכמולוגים שראו / שמעו אותי נשברת ושאלו "מה קרה? נזכרת בו? הציף לך את הזכרון?"
הזכרון הוא תמידי. מרגע שהכל הפך להיות בגדר זכרונות, הזכרון הפך לדייר של קבע, אני חיה לצידו, צועדת איתו יד ביד לאורך כל הדרך, שותף חדש, אבל בשבוע האחרון ממבקר מזדמן הוא הפך לדייר קבע, התרווח לו על כורסה ענקית והתחיל לחפור.
קראתי זכרון של אלמנת צה"ל ומיד חשבתי עלי, שמעתי שיר על אהבה שנקטעה מוקדם מידי והראש נדד לזכרון שלי, צפיתי בראיון עם ניצול שואה וישר הזכרון שלנו, הסבא שלי ז"ל קפץ לתודעה – לכל דבר היה פן אישי וחדש.
אף פעם לא הרגשתי כל כך מחוברת לאובדן ולזכרון בימי השואה והזכרון כמו השנה ולמרות שבחודשים האחרונים למדתי להנמיך את הוולים של הזכרונות ולא לתת להם להשתלט על כל מחשבה ולהפיל אותי, בשבוע האחרון נחלתי כשלון אחרי כשלון. קרבות אבודים מראש.
הזכרונות הם תחום אפור ולא צפוי.
לפעמים הם מתוקים, עוטפים ומחבקים, מאירים את הלב ונותנים את הכח והסיבה להמשיך.
ולפעמים השחור הסמיך שבו הם כולאים אותי הוא אתגר קשה לפיצוח. מוצאת את עצמי נלחמת בגל זכרונות ועוד אחד, לא מצליחה להרים את הראש מעליהם ואיכשהו לראות את הטוב שמחכה לי מעבר.
המטפלת המדהימה שלי אמרה לי שכשצף לי רגש כזה לתת לו מקום, אפשרות לביטוי. לחבק אותו בחום ולא לנסות להלחם בו ולהקשיב לו ולמה שהוא מביא איתו וזה מדהים – כשאני עושה את זה אני מרגישה איך מלגיונרית עמוסה בארטילריה, קפוצה ועצורה ורק רוצה להדחיק ולהרחיק אני הופכת למשוחררת ורגועה, בעלת הבית על הרגשות, על המטען העצום הזה ומצליחה לרתום אותו כדלק להמשך.
לדוגמה – העט שבו אני כותבת עכשיו את הטור שלי, עט שהיה שוכן דרך קבע בכיס של שלומי.
עט שאני עדיין יכולה לעצום עיניים ולנדוד לזכרון, לראות אותנו יושבים במשרד העו"ד בו חתמנו על מסמכי הרכישה של הדירה החדשה זמן קצר לפני ששלומי נפטר, יכולה להרגיש את ההתרגשות שאחזה אותי כשעשינו את הצעד הזה, כמה סיפוק ואושר הם הביאו איתם, יכולה אפילו לשמוע את הצליל של הקול שלו אומר לי "תראי את כמויות הניירת לחתימה, נס שהבאתי עט נוח לכתיבה".
בתקופה הראשונה אחרי שהוא נפטר הילדים הביאו לי אותו כמה פעמים, לחתום להם על מבחן, לכתוב פתק למורה, כשהייתי רואה את העט משהו בתוכי היה נקפץ וכל כך כואב, לא יכולתי להתמודד עם חפץ לכאורה כל כך זניח (כה אמר המח) ועם עוצמות הרגש שהוא הציף (כה אמר הלב).

עם התהליך למדתי איך להרפות, לתת לכאב הזה ביטוי. להרגיש כמה זה כואב, כמה אני מתגעגעת ולהבין שזה בסדר גמור. נורמלי ומתבקש.
אחרי שהפסקתי לברוח מהרגשות פתאום היה לי זמן לשבת ולחייך, להזכר בטוב שהרגשתי אז ולהתגעגע אליו, לקחת את הכח להמשיך וגם כשזה היה קשה יותר להזכיר לעצמי שזה בדיוק מה ששלומי היה רוצה, שנמשיך ונלחם, שנחייך, מתוך המחשבות האלו הייתי חוזרת לעצמי ואם נחזור לדוגמה שלנו – להרים את אותו העט (וכמה שהוא נוח, עכשיו מחייכת ומבינה) ולכתוב את הטור שלי.
שירה גלבר - נפש הומיה
עצמאות
חגים הם תמיד טריגר לזכרונות אבל גם לבכי ולמחשבות וכמובן ששלי צפו גם הפעם רק שהפעם יכולתי ישר להתיישב ולהעלות אותם על הכתב
מישהו השבוע אמר לי "השנה את חוגגת עצמאות כפולה" ואני לא יכולתי שלא למלמל "גם כן עצמאות, מישהו שאל אותי בכלל?"
תמיד הייתי עצמאית.
הזוגיות שלנו היתה מאד מיוחדת בעיני.
למרות שהנורמה סביבנו היתה שזוג זה אחד, ביחד, אין כבר 1+1 אלא מתבטלים לטובת השלם הזוגיות שלנו דווקא היתה מורכבת משתי אוטונומיות שונות כל כך שהשתלבו בצורה מדהימה לישות אחת מיוחדת. היה לנו המון כבוד הדדי לספייס של כל אחד/ת מאיתנו. אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה למחוק משהו בי על מנת שהזוגיות תצליח וגם כשהשתניתי זה היה בשבילי בתוך הזוגיות, זה בנה אותנו מתוך מקום כל כך חיובי וממילא זה החזיק מעמד יותר.
העצמאות היתה דבר מדהים כי גם כשיצאנו או התרחקנו קצת פיזית הלב נשאר מאד קרוב, תמיד נתנו אחד לשני את הגיבוי, לחוד וביחד.
לאחרונה שמתי לב שאנשים נוטים לבלבל בין לבד לבין עצמאות.
עצמאות היא לאו דווקא להיות לבד, עצמאות היתה לי גם בתוך הזוגיות עם שלומי, הלבד הוא תחום חדש אחר ושונה לגמרי כי בתוך זוגיות אף פעם אין את הלבד הפיזי. גם במצב של מריבה, ככל שתהיה קשה, תמיד יש את הצד השני. תמיד יש פרטנר.
המציאות החדשה, הלבד השקט והסמיך - זה שאי אפשר אפילו לריב איתו, להפנות לו גב או להתעלם ממנו בהפגנתיות, זו ממש לא עצמאות בעיניי.
כמו מדינת ישראל שנלחמה על עצמאותה ועדיין, אני רואה בעצמאות שלי ובכלל את המקום האחראי, זה שקובע את הגבולות שלו ושל הסובבים אותו, זה ששולט בעצמו ומשכיל לכוון את סביבתו ליחסים מעולים בהתאם למגבלות המתאימות.
אז נכון, אני עוד לא בשלב החגיגות, אני מרגישה בשלב הקרבות, עדיין מנסה לברר ונלחמת על אזורי הנוחות שלי, על הגבולות שלי ושל הסובבים אותי, על מה שנעים לי ועל מה שאני מנסה להרחיק ממני / מאיתנו.
כמו בבנין כך גם עכשיו, העבודה העיקרית והקשה היא על היסודות ואני לא מוותרת על זה בשום אופן, דוחפת את עצמי קדימה כשצריך, מרחיקה מעלי תחומים אפורים ופחות רצויים כשצריך ומנסה לקדם את עצמי – אותנו עד לחגיגות העצמאות שיבואו. עד ליום בו אשכון לבטח במקום שבו אני שואפת להיות, שבו אני שואפת לראות את המשפחה שלי.
 
רשימת התגובות  
מישהי עם אינטילגנציה רגשית גבוהה כתבה פה... - , 08/05/2014
זה לא סוד שאני מתה על הכתיבה שלך, מפורט ומדוייק בין מיתרי הלב, בין הנימים הכי דקים, מרגש ומעצים לקרא את המילים... הדיוק החכמה התבונה הניסוח ההבעה, יוצרים ביחד מאסטרפיס. מדהימה. מחכה לספר שתוציאי!
כתוב תגובה
הנך מוזמן להגיב על נפש הומיה
*שם:
  דוא''ל:
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines