ואז, בפיגור ענק של הספקים, בשעות מוזרות של הערב אני מוצאת את עצמי בבית שקט, מותשת מרוב תירוצים והסברים, נושמת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי: "שירה, מותר לך, את עושה את כל זה ואת עושה את זה לבד" ולא מצליחה לשכנע את עצמי יותר מידי.
כי נכון שיש תינוק חדש בבית שמכתיב קצב אחר ולא מוכר שצריך להתרגל אליו ונכון שארבעה ילדים הם לא שלושה, ומי שאמר שאחת המעלות במשפחות ברוכות ילדים היא שהילדים מגדלים אחד את השני הוא השקרן הכי גדול שפגשתי, הם בסה"כ ילדים עם יותר פרטנרים אופציונלים למריבות גם כשזה מגיע לעזרה "אבל אני אמרתי ראשון שאני מביא לאמא את החיתול" או "אני רוצה להתקלח עם X, אתמול אני ויתרתי והיום תורי". ונכון שאני דורשת מעצמי להצליח בכל האתגרים ולא לפספס כלום, אבל גם נכון שאני לבד, שאת כל זה הייתי מצליחה לעשות עם הפרטנר המושלם שהיה לי, עם כתף ענקית שהוא העניק לי גם כשלא עשיתי הכל במאת האחוזים, אבל עכשיו הוא איננו והעזרה שלו חסרה וחסרונו מודגש פי מיליון ברגעים האלו של המרתון בלי שום תחליף ראוי – כי שום תחליף שבעולם לא יוכל לתת לי את המבט של "אני אוהב אותך גם על הדברים הקטנים והכל כך מתבקשים האלו שאת עושה בשבילי, בשביל הילדים שלנו, בשבילנו" או "עוד שניה זה נגמר ויהיה לנו קצת זמן משלנו, בשקט שלנו, באהבה וברוגע" ואת החמצן למוח וללב.
בינתיים משתדלת, עם שעון מכוון לקצב אחר וסולחת לעצמי ומתרצת את עצמי בלי סוף בתקווה שזה לא יימאס מידי על הסובבים ומקווה..
עדיין מקווה להגיע ליום אחד מושלם בו הילדים יהיו במיטות אחרי צהריים של יחס אישי לכל אחד ואחת מהם, מקלחות או אמבטיות קצף מפנקות, ארוחת ערב מושקעת במיוחד ושעת סיפור אישית וכל זה בלוז מדוייק ומוקפד שיביא אותי לזמן איכות אישי בשבילי בשעה שעוד אוכל להנות ממנה ולא למצוא את עצמי נרדמת שניה אחרי שצנחתי על הספה מסמנת V על עוד יום מאתגר שנכבש.