|
אבאמא!!
15/01/2014
פעם פשוט הייתי אומרת ``שלומי, עכשיו תורך, צכה שקט``, ונכנסת למיטה. התור של שלומי לא יבוא שוב.
כמה פעמים בחיים מצאת את עצמך ביום ראשון בצהריים, גמורה מעייפות אחרי יום קשה בעבודה, ואת מתווכחת עם אחד הזאטוטים כי אחרי שהוא סיים את הצ'יטוס שלו, החולצה המהממת מהיום בבוקר מרוחה בשוקולד שהוא אכל לפני כי היית נואשת לכמה דקות של שקט ועכשיו הוא רוצה במבה.
-"במבה"
-"לא חמודה, אמא לא מרשה במבה"
-"במבההה"
-"אמא אמרה לא, אכלת שוקולד, ואז צ'יטוס, עכשיו אין במבה"
-"במבהההההה"
-"את רואה? נגמר הצ'יטוס בשקית, אין עוד, אכלת הכלללל. עכשיו הולכים לשחק"
ולשחק כתבתי רק כי אני מתביישת לומר שבאמת אמרתי "לראות דרדסים" - כי כל מה שאני צריכה עכשיו זה כמה דקות של שקט, שהמיגרנה תרגע, שאוכל לנשום לשניה, לתפוס את עצמי ולצאת למרתון המטורף של סיום שיעורי בית/ פרויקט כיתתי / מרתון מקלחות / ארוחות ערב / מיטות עם ספרים / מיטות בלי ספרים / אמא אני רעב,צמא, שכחתי לספר לך, צריך למחר, שקטטטטטטטטט!!!
פעם, הכל היה אחרת.
פעם בסיטואציה כזו היה לי משפט קסם, קטן כזה אבל כל כך אפקטיבי.
פעם פשוט הייתי אומרת "שלומי, עכשיו תורך, צכה שקט", ונכנסת למיטה עד יעבור הזעם ורק כשכולם היו רגועים הייתי מעזה לצאת מהמיטה ואז בנקיפות מצפון ענקיות לפצות בארוחת ערב הכי שווה שיש.
הפעם האחרונה שאמרתי "שלומי, עכשיו תורך" נענתה בכזו שתיקה רועמת, המשפט הזה נאמר מאז כל כך הרבה פעמים, בדמעות, בהשתנקות, נחשב ויוחל בלי סוף אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
התור של שלומי לא יבוא שוב.
עכשיו תורי.
לבד.
אם היו אומרים לי לפני חצי שנה, שעוד רגע, מעבר לסיבוב, הכול יהיה אחרת ... שיום אחד אני אוכל לעשות את כל זה לבד, להתגבר על הפחדים ולהיות אמאבא במשרה מלאה פלוס אני בטוחה שהייתי מעקמת את הפה, מתווכחת ואפילו משכנעת בחד משמעיות ש "אין מצב! אני? אמא "שר הפנים" ו"שר החוץ" לבד? פלוס לשכת רווחה פלוס משרד האוצר? תחשבו שוב"
עם כל העצמאות והכוחות שלי הייתי קליפה, הפרח היפה שניזון מפקעת ומערכת שורשים כל כך עבותים וחזקים, הייתי "שירה של שלומי".
והנה, חצי שנה אחרי, אני עושה את זה, לעיתים בהצלחה גדולה יותר, לעיתים בפחות אבל איכשהו יום רודף יום והחיים במתכונת החדשה שלהם קורים. לא מחכים לשום דבר. גדולים ממני ומהרצונות והידיעות שלי בכמה וכמה מידות.
אבל אני מקדימה את המאוחר, גם להתמודדות ולחיים נגיע.
מאיפה מתחילים בעצם?
נראה לי שאני אתחיל מהפעם האחרונה שאמרתי את המשפט "שלומי, עכשיו תורך" בפעם האחרונה, מילה במילה וממש התכוונתי לזה.
עמדתי בבית החולים, חצי שעה ליד מכונות שכבר לא מחוברות ומצפצפות, שלומי שלי שכב שם על המיטה מולי, מכוסה עד הפנים שלו, דומם.
אחרי שלוש שעות של מאבק סיזיפי הרופאים הרימו ידיים וקבעו את מותו.
ידעתי שהוא מת, הם אמרו לי את זה במילים מפורשות.
אני הרי הייתי הראשונה שהפשירה מההלם ואמרה למשפחה שלנו שהיתה איתי וקפאה במקום שהוא מת ושצריך לעשות משהו, צריך לומר שמע ישראל, וידוי, משהו.
ובכל זאת עמדתי שם, יודעת אבל ממלמלת "שלומי, עכשיו תורך!! הילדים, מישהו צריך לטפל בהם, יש לי לוויה לארגן, קבר להלחם עליו, איך אני אטפל בהם? עכשיו תורך!"
והוא לא ענה לי, שלומי שהיה יד ימין ושמאל שלי, אבא של שלושת הנסיכים המדהימים שלנו, האבא שהיה כ"כ פעיל ודואג, זה שהיה קם מכל השתנקות קטנה שלהם בלילה, זה שהיה אוסף אותם, קונה להם, מפנק אותם, שכב שם דומם ולא עשה כלום.
אני אפילו לא מדברת על זה שביקשתי, כל כך התחננתי ממנו שלא ילך, שלא ישאיר אותנו פה לבד, שאנחנו גיבורים ויחד אנחנו יכולים על הכל, שרק ישאר איתנו.
לא כעסתי עליו, לא הייתי מאוכזבת, רק צריכה!
בפעם הראשונה הרגשתי עד כאב כמה אני נזקקת לו. עד כמה אני כבר לא שלמה.
ובדרך הביתה, אחרי שעתיים מטורפות בבית חולים, כשבאוזן אחת אני מקבלת ייעוץ על איך לספר לילדים ובאוזן השניה אני שומעת על סכומים מטורפים שאולי יעזרו לנו להשיג לו חלקה בהר המנוחות אני מבינה באמת כמה אני צריכה וכמה המענה המדוייק שהיה לי לצורך הזה איננו.
ואני מגיעה לבית, והילדים מגיעים רבע שעה אחרי, ולמרות שהלב שלי עקור מהגוף ומונח עכשיו בהדסה עין כרם, בחדר מתים יחד עם שלומי שלי, אני מחבקת אותם ומספרת להם לאט לאט שאבא שלנו נפטר.
ואנחנו בוכים יחד, ומתחבקים, וחבל עבות של צורך חדש נולד, תוספת יוקר על הצורך שלי שאיננו בר ביצוע יותר, הצורך שלהם בי כעוגן, כממלאת מקום, כ"אמאבא" וכן, גם הצורך שלי בהם, בילדים שלי ורק שלי.
|
RSS