אקסטרה לארג` או אקסטרה סמול?
17/01/2012
שלומית שוורץ, אמא לחמישה, רק הלכה לקנות בגדים ובדרך קיבלה שיעור חשוב לחיים על הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו
מבוסס על סיפור אמיתי. וגם על לא.
הלכתי לקנות בגדים.
לא שאין לי.
לא שחסר לי מה ללבוש.
פשוט חסר לי משהו חדש, להתחדש בו.
כי כך אנחנו הנשים, הידועות בכינויינו גם, נקבה, יש בנו נקב, שמדי פעם צריך להתמלא.
פעם הוא מתמלא משיעור תורה, מחיבוק חזק ואוהב של ילד, ממחמאה טובה של בעלך, ששם לב, סוף סוף,
ופעם מבגדים.
אז קניתי.
36 שעות קודם לכן, הטלפן שלי רטט בחדווה והשמיע מן צחקוק שכזה, כך ידעתי שהתקבלה הודעה.
ביקשתי מסהדי במרומים, שתהא זו הודעה משמחת ומרנינת לב, כמו שאני עושה בכל פעם שהצליל המסוים הזה מרעיד את קירות הבית (אני באמת צריכה להחליש אותו, זה מוגזם!).
נתבשרתי שבחנות שאני קונה בה משרוך נעל ועד מטפחת, יש מכירת סוף עונה, וניתן למצוא בה את השרוך, בהנחה של עד 70%. לבשתי מעיל, הפעלתי מנועים. ונתתי גז, מבלי לעבור את המהירות המותרת, ושעטתי אל הקניון הקרוב לליבי, יותר מלביתי.
החנות הייתה מלאה בנשים ונערות, בצחוק ובקולות רמים שהתפשטו להם במרחב המוגן של הבגדים, ובמרכז החנות הייתה ערימה ענקית, כמעט עד התקרה, של פריטי לבוש בהנחה. ביקשתי את הקטלוג מהמוכרת ושאלתי, אם היא יכולה להראות לי את המעיל הזה והחצאית הזו על מנת שאוכל למדוד. ציינתי בפניה שאני בתא המדידה האחרון מימין למחסן וממול הוילון. כעבור שעה , או לפחות כך זה הרגיש, המוכרת חזרה ובידיה פריטים רבים, לא מהקטלוג ולא בהכרח מה שביקשתי. 'תנסי' היא אמרה לי, נראה.
בעוד אני מנסה בלחץ להכניס רגל וחצי לחצאית מידה 3 ויד ורבע למעיל מידה 4, אני שומעת את זו מהתא שלידי, מבקשת, מאותה מוכרת ממש, אם היא יכלה להביא לה חולצה במידה XS (כן, תתפלאו, אבל יש דבר כזה) וחצאית מקסי במידה S, כי הפריטים שהיא קיבלה לידה, גדולים עליה!
נתמלאתי, לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה.
פתחתי בתנופה אדירה, את הוילון שלי, כדי לחזות בפלא!
אל מול עיני ראיתי אישה נשואה, שנראית פחות או יותר בגיל שלי, לובשת בגדים שאפילו ברווקות שלי היו מושא הערצה.
'איזה כיף לך, ללבוש בגדים במידות כאלה, פלטתי לעברה, איך את מצליחה לשמור על הפיגורה?'
'הלוואי והייתי מידה 4, ציינה ושאלה- יש לך ילדים'?
'כן,תודה לאל- חמישה'
'איזה משמח לשמוע'
'וכמה לך?'
'אין לי, אני עקרה'
התביישתי ושתקתי.
'התחתנתי בגיל 20, אחרי השירות הלאומי, עם בעלי, שהיה השכן שלי מלמעלה והפך למדריך שלי בסניף. כל כך רציתי ילד. הייתי תמיד מהבנות האלה שכל הזמן מרימות תינוקות של אחרים ומתפרנסות בכבוד ויותר מעסקי הבייביסיטר. לעולם לא חשבתי שזה יקרה לי. אנחנו כבר 14 שנה בטיפולים, וכל פעם מתאכזבים מחדש. בשבוע שעבר הרופא שלי הודיע לי רשמית, שרפואית, יש לי בעיה שלא יודעים את פתרונה ולכן גם לא כדאי לנסות יותר טיפולים!'. 'את מבינה, זה סיוט בשבילי לקנות בגדים. קטנים ומצומקים. הלוואי והייתי מידה 4 אפילו 5!. והלכה לה אל הקופה.
נכנסתי חזרה אל תא המדידה, הסטתי בכבדות את הוילון ומלמלתי:
ריבונו של עולם, תודה רבה על השומנים שלי.
על החצאית הכחולה המהממת, שלא עולה עליי מאז הלידה של צ', על החגורה שלא נסגרת בעקבות הלידה של ח', על המגפיים השחורות שענקיות עלי, כי קניתי אותם בהריון של ט', עם רגליים נפוחות, על המעיל שהסרתי ממנו את כל הכפתורים, כי זה נהיה בלתי אפשרי לרכוס אותם ועל טבעת הנישואין שתקועה לי חזק באצבע, ללא כל אפשרות להוציא אותה, כי גם האצבעות התרחבו!
איך קל לנו לקבל את המובן מאליו ולשכוח שיש כאלה שעבורם הוא יוצא דופן.
אספתי את מידה 4 בידיי ולפני שיצאתי אל הקופה ההומה ביקשתי : "ובידך ד' אלו-ק-ינו ואלו-ק-י אבותינו, המפתח של הלידה שלא נמסרה לשום מלאך, לכן זכור רחמיך, ד', וחסדיך, החפץ חיים, לפקדן בישועה ורחמים בזרע של קימא..."
|